מכתבים מאמריקה 2023
גם בקיץ של 2023 נסעתי לביקור משפחתי במרילנד, ארה"ב.
המכתבים יפורסמו כאן במהלך אוגוסט-ספטמבר 2023.
אמריקה 2023. הטיסה(חלק ראשון).
שוטר הגבולות הבריטי הביט בדרכון שלי, הרים אליי זוג עיניים כחולות-חודרות ושאל: מה משך הזמן שאתה מתכנן להיות בבריטניה?
"אה...משך זמן קצר ביותר" עניתי בעליזות "טיסת הקונקשן שלי היא בעוד שש שעות...קפיצה קטנה של כמה שעות לפגוש חבר בלונדון ואני חוזר"
"וול, אז לונג אז יו נו וואט יו אר דוינג..." הוא הצליח להגיד את המשפט הזה ביובש בריטי בלי שום צליל של האשמה, לעג , חוסר אמון, כעס או ציניות, אבל כל הרגשות האלה הסתתרו עמוק בין אותיות המשפט, נאבקים בינהם מי יהיה הראשון לחדור אל הלב שלי.
חמש שעות אחר כך, כשהייתי עדיין בדרך חזרה אל שדה התעופה היתרו, לא בטוח שאספיק להגיע לטיסת ההמשך שלי לוושינגטון די סי, החרטה הייתה הרגש העיקרי שהצליח לחדור אל הלב שלי. חרטה על כך שהמחשבה שעברה לי בראש כששמעתי את המילים האלה מפיו של שוטר הגבולות הייתה- "איזה שוטר גבולות חסר אמון, חששן ופנטזיונר...אני יודע מצויין מה אני עושה- הכל מתוכנן פיקס..."
אז התכנון המפורט והמדוקדק נבנה כך:
כבר בחודש אוקטובר היה ידוע שהתאריך בו הילה ביתי תלד את בנה הבכור יהיה בתחילת חודש מאי 2023.
לפיכך אני אקנה כבר בינואר כרטיס טיסה לתחילת אוגוסט 2023, כך שאהיה אחרי עונת האביב-קיץ של תיאטרון היער . קנייה מראש תוזיל מאוד את עלות הטיסה בשיא עונת הטיסות. ואני אגיע לעזור להילה אחרי שכל העזרה שתהיה לה מייד אחר הלידה -תתפוגג.
ואכן, בתחילת ינואר מצאתי כרטיס טיסה זול – ואפילו עם חברת תעופה אמיתית ולא טיסת שכר. בריטיש איירוויז הציעה כרטיס לוושינגטון די-סי עם חניית ביניים של 6 וחצי שעות בלונדון.
מצויין!
אין לי בעיה לצאת למסע ארוך. בטיסה ובהמתנה בשדה התעופה אני יכול לישון, לכתוב,לקרוא, לנגן בחצוצרה עם משתיק קול...
רק רגע! אם אני שש וחצי שעות בשדה התעופה היתרו שנמצא רק חצי שעה מלונדון-אני יכול להיפגש עם ג'ון אבולעפיה ( שם אמיתי, לא נגעתי, נשבע...)-החבר שלי בלונדון שלא פגשתי כבר 18 שנים.
גם ג'ון חשב שזה רעיון מצויין וכמה שבועות לפני הטיסה שלח לי הוראות מדויקות על איזה רכבת לעלות בשדה התעופה היתרו, היכן לרדת ממנה וגם תפריטים של שתי מסעדות בקרבת תחנת הרכבת- אחת איטלקית והשנייה פולנית.
ההחלטה הייתה קלה- אם כבר מסע הרפתקאות אז כמובן-מסעדה פולנית. בלונדון.
נשאר רק נושא אחד לסיום התכנון המדוקדק....נושא שמדי זמן טרד את מחשבותי במהלך הזמן בין ינואר ואוגוסט-בחירת מקום הישיבה בטיסה.
הסתבר שכדי לבחור לי מושב לטיסה אני צריך להוסיף תשלום.
סכום לא גדול- בין 40 ל130 דולר בהתאם למיקום שאבחר. הדרך היחידה לחמוק מהתשלום היא לחכות ל24 שעות לפני הטיסה ואז לבחור את המושב מבין המקומות שנותרו אחרי שכולם כבר בחרו מושבים.
בתחילת פברואר הבטתי במפת המושבים במטוס ומייד התחלתי לשמוע את הויכוח בתוך הראש שלי בין גד לבין אנדריי-
גד: מושב ליד החלון זו הבחירה האולטימטיבית, כבר מאז שטסנו לראשונה בגיל 12...
אנדריי: אהה! בדיוק בגלל זה כדאי לנסות משהו אחר, משהו הרפתקני..
גד: עכשיו אני רואה שמושב כזה ליד החלון בקדמת המטוס הוא היקר ביותר...לא רוצה להוסיף עוד כסף כי אז הכרטיס לא באמת יהיה זול כמו שחשבתי...
אנדריי: אני אמרתי לך כבר שאתה חתיכת קמצן? מתקמצן על 130 דולר שיכולים לתת לך טיסה שתיהנה ממנה במקום להיות דחוק במושב אמצעי בין שני אמריקאים ענקי גוף שלא יתנו לך אפשרות לזוז מילימטר?
גד: ואתה יכול להבטיח לי שבמושב שאשלם עליו עוד 130 דולר לא ישב לידי איזה ענק גוף שידחוק אותי אל החלון?
אנדריי: אני לא יכול להבטיח לך שום דבר ! וגם לא רוצה להבטיח! תשב ליד המעבר , ככה לפחות יהיה לך לאן להתרווח אם איזה ענק גוף ידחוק אותך.
גד: ואז בכל פעם שאחד משני היושבים לידי ירצה לצאת לשירותים-אני אצטרך לקום...אין סיכוי לשינה ארוכת טווח במושב הזה...
אנדריי: שמע, אני רואה שלא נצא מזה...נראה לי שנצטרך לנקוט ב"שיטה"
גד: כן, כנראה שאין ברירה. ננקוט ב"שיטה".
-אז לכל מי שלא יודע , "השיטה" בשמה העממי או בשם המדעי שנתתי לה- "דחיינות מודעת", אומרת דבר פשוט- ישנם נושאים לטיפול שאותם כדאי לדחות. הדחיינות שלהם תייצר את המצב שלאחר זמן מה (יום,שבוע, חודש,שנה) יהיה יותר קל להחליט לגביהם אם מפאת הבשלת ההבנה הפנימית ואם מפאת דברים חיצוניים שטיבם להתבהר עם חלוף הזמן. אבל גולת הכותרת של השיטה הזו היא בהחלט הנושאים האלה שלגביהם הדחיינות היא מכת מוות- בחלוף הזמן כבר לא צריך לעשות אותם כיוון שהפעולה כבר לא תהיה רלוונטית.
אם כך, החלטתי לנקוט ב"שיטה".
פעם בחודש הבטתי במפת המושבים במטוס, דמיינתי את עצמי יושב בקדמת המטוס ליד המעבר, ליד יציאת החירום, במושבים האחוריים...,אבל שום מושב לא קרץ לי ואמר-אנחנו יחד בטיסה הזו.
אז דחיתי את ההחלטה לחודש הבא.
כך מדחייה לדחייה חלפו להם החודשים עד ששבועיים לפני הטיסה התעוררתי מחלום שבו אני עומד לאורך כל הטיסה לארצות הברית ובכל פעם שעוברת העגלה עם הארוחות אני נאלץ להיכנס לתאי התיקים מעל המושבים.
קראתי את גד ואת אנדריי לשיחה דחופה.
גד: יכול להיות שיגידו לי שאין לי מקום כי לא בחרתי כרטיס?
אנדריי: אין סיכוי...ברגע שיראו אותי יגידו לי - שלום אדוני בוא שב בבקשה...
גד: טוב, בוא תהיה רציני רגע. מה אתה מציע לעשות?
אנדריי: רציני זה לא אני....אבל תשמע מה קופץ לי לראש. אם אתה מוכן להיות במצב רוח הרפתקני יש לי הצעה- בוא נשחק ב"שנות ה70".
("שנות ה70" זה משחק כזה שבו אני וליילה משחקים לפעמים ובו אנחנו משאירים בבית את הטלפונים ונוסעים או הולכים לקולנוע או לים. כמו שהיה בשנות ה70. נכון, גם בשנות ה80 היה ככה אבל אני יותר אוהב את המוזיקה של שנות ה70 ... תחושת החופש והשחרור שהמשחק הזה נותן לי היא נפלאה עד מאוד.)
גד: יאללה, נשחק בשנות ה70...מה אתה מציע?
אנדריי: זוכר שבשנות ה70 היית מגיע לפני הטיסה לדלפק של דיילת הקרקע והיא הייתה שואלת אותך "איפה אתה רוצה לשבת?" ואתה היית מחייך אליה את החיוך הכי מקסים שלך ותולה בה בתחינה עיניים חולמניות ואומר: "אני ממש אשמח אם תתני לי מקום ליד החלון ולא ליד הכנף...כי אני מאוד אוהב לראות את הדרך" והיא הייתה מחייכת אליך ורושמת בכרטיס העלייה למטוס בדיוק את המקום שביקשת...זוכר?
גד: בטח, זוכר...כשלשדה התעופה היה ריח יוקרתי של חוץ לארץ, ודיילת הייתה בדרגה של כוכבת קולנוע זוכת אוסקר..
אנדריי: בדיוק. זה הצליח כי היה לך אמון. האמנת שהבקשה שלך תתקבל. אז תשמע-זה מה שנעשה. נחכה ליום הטיסה ונבקש לקבל את המקום הטוב ביותר בשבילנו. מקום נוח ושקט, בלי ילדים צורחים לידך, בלי ענקי גוף דוחקים. מקום טוב בטיסה ללונדון ומקום מצויין בטיסת ההמשך לוושינגטון. אתה זורם איתי?
גד: זורם, זורם...מקווה שאני לא אצטער על הזרימה הזו.
אז חיכיתי עד 24 שעות לפני הטיסה, ליום שבת ב7 בבוקר כשהאתר של בריטיש איירווייז פתח את האפשרות לעשות צ'ק אין. הבלעתי פיהוק של בוקר, חייכתי אל עבר המסך את החיוך הכי מקסים שלי וביקשתי מהדיילת הוירטואלית לראות את מפת מקומות הישיבה.
נשארו 2 מקומות.
אחד באמצע ושני ליד המעבר.
תליתי בוירטואלית עיניים חולמניות וביקשתי באופן וירטאולי שאם במקרה יש מקום ליד החלון- אשמח לקבל אותו ,אבל אם לא- אז בבקשה את זה שליד המעבר.
הוירטואלית קרצה לי ותיכף הבנתי שאין מה לדבר על מקום ליד החלון אבל המושב ליד המעבר הוא שלי בוודאות.
הודיתי לה בחיוך גדול וביקשתי לעשות צ'ק אין גם לטיסת ההמשך, אבל היא נעלמה מן המסך והשאירה אחריה רק שובל של הודעה כתובה-
"הצ'ק-אין לטיסת ההמשך ייפתח בשש בערב".
לא רע עד עכשיו...אנדריי שיחק אותה עם מושב ליד המעבר. זו תהיה פעם ראשונה שלי במושב ליד המעבר ואם אנדריי צדק-יכול להיות שיהיה כל כך טוב שאתמכר לזה.
בשש בערב לא יכולתי להגיע למחשב כי בדיוק שיחקתי בהצגת היער האחרונה לעונה-"הנסיך הקטן".
הגעתי למחשב ב9 בלילה, קצת מטושטש אחרי יום ביער בטמפרטורה של 34 מעלות בצהריים. כשקרצתי לדיילת הוירטואלית נשארה העין שלי סגורה מרוב עייפות, אבל בעין השנייה שנשארה פקוחה הצלחתי לראות שלטיסת ההמשך נשאר רק מקום אחד. סימנתי אותו בזריזות פן יגיע מישהו ויסמן אותו לפני, ואחרי שראיתי שהמושב הוא איפושהוא בקדמת המטוס ליד המעבר-לא התעמקתי במיקום המדוייק . הודיתי לדיילת הוירטואלית ופניתי לסידורים אחרונים לקראת הנסיעה לשדה התעופה.
שני אוטובוסים של לילה הביאו אותי במהירות ובנוחות אל שדה התעופה בן גוריון, יותר מ4 שעות לפני מועד הטיסה. לקחתי מקדמי ביטחון - זו הרי נסיעה בתחבורה ציבורית, הבאתי בחשבון הפגנות מוצ"ש בתל אביב...אבל הנסיעה הייתה ללא שום עיכובים ומכיוון שהגעתי לשדה עם תיק עלייה למטוס ועשיתי צ'ק אין מראש, אחרי חצי שעה מרגע ההגעה לנמל הייתי כבר בשער העלייה למטוס.
שלוש וחצי שעות ההמתנה בשער עברו חלקן בשינה, חלקן בנגינה בחצוצרה וחלקן בתרגול יוגה עד שהשמש שזרחה מבעד לחלונות הטרמינל סימנה שהגיעה העת לעלות לטיסה ולהתיידד עם המושב שליד המעבר.
ההימור היה מוצלח. מושב חביב, מרווח, עם הרבה מקום לרגליים, עם זוג מבוגר ושקט שגם כשהלך לשירותים לא חייב אותי לקום מהכסא.
עוד 5 שעות אנחת בלונדון.
מה השתבש בלונדון, האם אכן נפגשתי עם ג'ון במסעדה הפולנית והאם הצלחתי להגיע לטיסת ההמשך (בתוספת בונוס הפתעה)-בחלק השני המותח והסוער של פרק הטיסה שינחת כאן בעמוד בעוד כמה ימים.
( גד ואנדריי לא הצליחו להגיע להסכמה איזו מבין שתי התמונות היא המתאימה ביותר, כך שנאלצתי לשים כאן את שתיהן...)
אמריקה 2023. הטיסה(חלק שני).
השעה אחת עשרה ועשרים לפני הצהריים.
אני עומד מול השלטים בתחנת הרכבת הסואנת של נמל התעופה היתרו, מנסה להבין איפה אני מוצא את הפיקדילי ליין...בין שלל השלטים במרום התחנה אני לא מוצא שלט עם השם הזה...
על גבי תלוי תרמיל קטן עם החצוצבאך. אני אוחז את ידית מזוודת העלייה למטוס.
נושם עמוק.
שש וחצי השעות שהיו מתוכננות לנחיתת הביניים הזו התקצרו להן. המטוס נחת באיחור של חצי שעה וחלפה עוד חצי שעה עד שיצאתי מפתח נמל התעופה ובכל זאת עדיין יש לי חמש וחצי שעות עד הטיסה לוושינגטון. ג'ון כתב לי לעלות על קו הרכבת התחתית "פיקדילי ליין" עד תחנת סאות' קנסינגטון,שביציאה ממנה הוא יחכה לי ושמשך הנסיעה יהיה חצי שעה. אם אמצא עכשיו את ה"פיקדלי ליין" אגיע ב 12 לתחנה וזה יותיר לנו שעתיים לאכול יחד ארוחת צהריים במסעדה הפולנית שנמצאת שתי דקות הליכה מפתח התחנה. כך הבנתי מג'ון.
אבל איפה מתחבא ה"פיקדילי ליין"?
אני צועד כמה צעדים לאחור כדי לקבל פרספקטיבה טובה יותר , סורק את החלל שמלא בשלטים ...ואז אני מבחין בשלט קטן עם לוגו שמהדהד לי מוכר...זה הלוגו של האנדרגאונד! ואכן מתחת ללוגו כתוב בקטן-"אנדרגראונד" וחץ צנוע מפנה אותי ימינה.
יש! אני צועד במהירות לעבר דלת שאחריה שלט גדול עם שמות כל הקווים ומתחתיו מכונה לממכר כרטיסים.
מוציא מהכיס את שטרות הפאונד המזומנים שהכנתי בדיוק בשביל המכונה הזו.
מחפש את פתח הכנסת המזומנים...אין כזה.
אני בוהה במכונה במבוכה. המכונה מחייכת אלי:
"אני צמחונית..אוכלת רק כרטיסי אשראי".
אני מנתר אל המכונה הסמוכה.
-"אולי את אוכלת כל?"
היא מהדקת את פיה בסרבנות ופולטת בחצי פה:
-"בג יור פרדון, אונלי קרדיט קארדס"...
אני שולף כרטיס אשראי, מתפלל שהמכונה הבריטית הבררנית תסכים לקבל אותו.
היא מחייכת אלי, נענית לתפילה ופולטת כרטיס נסיעה ברכבת התחתית.
השעה אחת עשרה שלושים וחמש. בשער של "פיקדילי ליין".
עובד רכבת חוסם בגופו את הכניסה ופולט כמה משפטים במבטא כבד שלשיטתו זו אנגלית בהגייה קוקנית אבל לאוזניים שלי זה נשמע כמו בליל הברות לא מובן.
" אקסיוז מי?" אני מבקש שידור חוזר..
הוא מתאמץ ואני מצליח איכשהו להבין ש-"אין מעבר. הפיקדילי ליין לא עובד היום".
אני נושם עמוק.
"אתה יכול להגיד לי איך אני יכול להגיע לתחנת סאות' קנסיגטון עם קו אחר?"
"וול.." הוא נאנח "יו קן בלבקשטת תמברגלייד קומבינון"
אני לא מבין שום מילה ממה שהוא מציע אבל הוא מושיט אצבע מכוונת לכיוון שאני מבין שאליו אני צריך ללכת. ויתור על ניסיון נוסף איתו משחרר אותי להתקדם לכיוון שהוא סימן, לחפש מישהו שנראה לי שיהיה בעל מבטא לונדוני .
מבין שלל הטיפוסים המעניינים שחולפים בתחנה, אני מאתר גבר צעיר בחליפה ועניבה שנראה לי מתאים. אני שואל והוא אכן נענה ומבצע את התפקיד שייעדתי לו ובהגייה ברורה מסביר לי איך להגיע.
מדבריו אני מבין שני דברים:
-שאין קו ישיר ואני צריך להחליף קו בתחנת "פדינגטון".
- שאולי שוטר הגבולות הבריטי מהחלק הראשון של הסיפור הזה -צדק. אולי אני לא בדיוק יודע מה אני עושה...
אבל אני אדם אופטימי ומאמין שאצליח להגיע באיזשהו זמן סביר לארוחה המשותפת עם ג'ון.
השעה אחת וחמש דקות.. ג'ון ואני נפגשים בפתח של תחנת סאות' קנסיגטון.
שעה וחצי מאוחר מהתכנון המקורי.
אני נהנה לספר לו את תלאות הדרך תוך הליכה מהירה ברחובות לונדוניים קטנים וחביבים.
השעה אחת ועשרה.
אנחנו ישובים ליד השולחן במסעדה הפולנית.
אכן שתי דקות הליכה מהתחנה. שתי הדקות האלה הן החלק היחיד עד עכשיו שעבד כמתוכנן.
השיחה קולחת.
הסיפורים של ג'ון מתערבבים בכיסונים וביין הלבן, מפנים אלי חיבה והערכה, הסיפורים שלי מתערבלים אל תוך הסודה והמלפפון החמוץ, מפנים אל ג'ון אהבה, שעשוע ושמחה על המפגש...בשמונה עשרה השנים שעברו שוחחנו רק דרך מיילים וכמה פגישות זום והמילים מושכות אותנו לעוד מילים ובקצה האחורי של הראש שלי עולה המחשבה שממש טוב וחשוב היה לקיים את הפגישה הזו ...ועוד מחשבה מתגנבת ואומרת שכדאי להתבונן בשעון ולהיות בתשומת לב לזמן ולאזהרה של שוטר הגבולות הבריטי.
השעה שתיים ארבעים וחמש.
אני מביט בשעון. אפופי יין ואוכל פולני מבינים ג'ון ואני שכבר מאוחר והזמן קצר. מאוד.
"אני מציע שתיקח את רכבת האקספרס. היא יותר יקרה אבל יש אותה כל רבע שעה והיא מגיעה להיתרו תוך רבע שעה. אתה יכול להיות בשדה כמעט שעתיים לפני הטיסה" אומר לי ג'ון ואני לגמרי מסכים איתו .
רכבת אקספרס!
אנחנו יוצאים במהירות מהמסעדה ומגיעים לתחנה תוך שתי דקות.
ג'ון עוזר לי להתמודד עם מכונות הכרטיסים הצמחוניות וכשבידי כרטיס אקספרס אנחנו נפרדים בחיבוק.
השעה שלוש.
אני על הרציף של רכבת האקספרס. מחכה לרכבת, שם לב שאין כמעט אנשים על הרציף.
אפוד צהוב זוהר ובתוכו ספון עובד רכבת מהלך על הרציף וכשהוא חולף על פני אומר לי בדרך אגב:
-"הרכבת של שלוש ועשרה מבוטלת"
אני בולע רוק ונושם עמוק.
-"ומתי הרכבת הבאה?" אני שואל
"בשלוש עשרים וחמש" הוא עונה אבל משהו בהבעת הפנים שלו נראה לי חשוד...
אני עושה חישוב מהיר.
הרכבת של שלוש עשרים וחמש נוסעת במשך רבע שעה. זה אומר שאגיע להיתרו בשלוש וארבעים. הטיסה שלי בחמש ועשר דקות. קצת צפוף. אבל בכל זאת שעה וחצי לפני הטיסה כשיש לי רק מזוודת עלייה למטוס ועשיתי כבר צ'ק אין...אני אספיק להגיע למטוס.... נראה לי...
השעה שלוש ועשרה.
האפוד הצהוב עומד לידי ושנינו מביטים אל עבר הנקודה ממנה אמורה להגיח רכבת האקספרס בעוד 15 דקות. מקצה הרציף מגיע גבר עם חזות סינית, מגלגל לצידו מזוודה ענקית בצבע צהוב-לימון. הוא פונה אל האפוד הצהוב באנגלית ובמבטא בריטי מושלם.
"הטיסה שלי בשעה חמש. אני יכול לסמוך על זה שהרכבת של שלוש עשרים וחמש תגיע?"
האפוד הצהוב מהסס.
אני נדרך. מביט בשניהם.
אחרי שתיקה של כמה שניות האפוד הצהוב פולט: "יש סיכוי שהרכבת של שלוש עשרים וחמש לא תגיע...פשוט יש רכבת תקועה על הפסים ולא ברור מתי יצליחו לחלץ אותה... אם אתה רוצה להגיע לטיסה של חמש אני בהחלט ממליץ לך לקחת מונית"
עוד בטרם מסתיים המשפט של האפוד הצהוב מסתובב הסיני-בריטי על צירו, פולט במבטא הבריטי המושלם שלו "ת'נק יו סו מץ'", מושך אחריו את המזוודה הצהובה ופוסע במהירות לכיוון היציאה מהרציף.
בתוך הראש שלי מתחיל דיון סוער.
גד: "לקחת סיכון ולחכות לרכבת של שלוש עשרים וחמש?"
אנדריי: " אתה יודע שאני לא מפחד מסיכונים, אבל אם אני מסתכל אחורה על היום הזה -נראה לי שזה לא סיכון אלא טיפשות...הרכבת אקספרס הזו לא תגיע...אני די בטוח שהיא והרכבת של פיקדילי ליין שותות בירה באיזה פאב "
גד: "אז מה? לקחת מונית? זה יעלה המון כסף...ומצד שני... לאחר לטיסה יעלה הרבה יותר ..."
אנדריי:" נו, מה אתה עומד כמו עציץ? תרדוף אחרי הסיני-בריטי ותשאל אותו אם הוא רוצה לחלוק איתך מונית...נו...רוץ אחריו, הוא תיכף נעלם"
אני פותח בריצה קלה לעבר הסיני-בריטי. המזוודה הצהובה שלו זוהרת בין המוני האנשים ומאפשרת לי לאתר אותו בקלות. אנחנו פוסעים במהירות זה לצד זה.
"אתה רוצה לחלוק יחד מונית?...גם הטיסה שלי קרובה מאוד"
"בהחלט" עונה הסיני-בריטי ומתחיל לרוץ. אני לצידו, סומך על כך שעם כזה מבטא בריטי הוא יודע בדיוק היכן נמצאות המוניות.
השעה שלוש ועשרים .
הסיני-בריטי ואני ישובים בספסל האחורי של המונית הגדולה, לרגלינו מתחככות המזוודה הענקית הצהובה-לימונית שלו ומזוודת העלייה למטוס הקטנה והירוקה שלי. בזרועותי תרמיל החצוצבאך.
הנהג שואל: "לאיזה טרמינל אתם צריכים?"
"חמש\שלוש" אנחנו עונים יחד ומבינים שכל אחד מאיתנו צריך טרמינל אחר.
הנהג מציע: "ניסע קודם כל לטרמינל חמש, הוא בדרך"
אני שמח.
"מצויין" אני אומר.
הסיני-בריטי מערער על ההצעה: "לא, אני צריך לטרמינל שלוש והטיסה שלי עם קתאי אייר יותר מוקדמת"
אני נושם עמוק. הטיסה שלי יוצאת מטרמינל חמש- עשר דקות אחרי הטיסה שלו...
"אני מסכים" אני אומר לנהג, מקווה שלא עשיתי טעות.
אנחנו בתוך פקק תנועה קטן בתוך לונדון.
אני מנסה להביט אל תחילת הפקק וחושב שיכול להיות שבעוד אנחנו תקועים בפקק הזה, רכבת האקספרס של שלוש עשרים וחמש הגיעה ועכשיו היא דוהרת לה אל עבר היתרו?
" מתי נגיע להיתרו"? אני שואל את הנהג
" אני מאמין שתוך ארבעים וחמש דקות" הוא עונה בקול אכפתי "אני בהחלט מאמין שתגיעו לטיסה".
תקוע באחורי המונית בין הסיני-בריטי למזוודות הצהובות-ירוקות אני מבין שאמונה היא הדבר היחיד שנותר לי להחזיק בו.
אמונה ותיק החצוצבאך....
כיוון שלסיני-בריטי ולי ברור שיש לנו ארבעים וחמש דקות משותפות אנחנו יכולים לשחרר את הדאגות ולהתפנות לשיחה נינוחה.
מסתבר שהוא מהונג קונג. מה שמסביר את הסיניות והבריטיות הכרוכות בקפידה סביב גופו.
הוא בנסיעת עסקים באירופה, בשליחות חברה של שיחות טלפון מאובטחות.
יש לו שלושה שמות -אחד בסינית רשמית, אחד בניב סיני מקומי ואחד לעולם המערבי.
לאוזניים שלי שלושתם נשמעו אותו דבר - משהו סביב "גיו", אבל הוא אומר שלסינים זה נשמע לגמרי שונה.
גיו ממשיך לספר על הבעיות שיש בהונג קונג עם השלטון הסיני ובדרך אגב מעיר שהוא יודע שגם בישראל יש בעיות עם השלטון ובית המשפט.
"מה, שמעתם בהונג קונג על מה שקורה בישראל?"
גיו פורץ בצחוק מתגלגל-"בטח...בכל העולם יודעים על מה שקורה בישראל".
גם אני מצטרף בצחוק מתגלגל משל עצמי, מבחין איך הנהג מביט עלינו בתמיהה במראה שלו, לא מבין על מה עולץ "צמד מכחישי האיחור לטיסה" ששוכן אצלו במונית.
אני מביט מדי פעם בחשש אל המונה שמדלג בחדווה מפאונד לפאונד וכדי להסיח דעתי מהמספר הגבוה שהוא יראה בסוף הנסיעה אני מבקש מגיו את חוות דעתו על טלפונים סיניים בכלל וספציפית על טלפון השיאומי שלי, וגם מבקש לשמוע פרטים מעניינים על הונג קונג- והנה הנסיעה חולפת במהירות, מדלגת בין פקקים ומחלפים ומגיעה אל טרמינל 3.
המונה מראה 78 פאונד.
גיו מגיש לי שטר של 50 פאונד ומזנק החוצה, המזוודה הצהובה-לימונית מזנקת אחריו.
אני מביט בשעון-השעה ארבע וחמש דקות.
נהג המונית דוהר לכיוון טרמינל חמש.
השעה ארבע וחמש עשרה דקות.
אני יורד בפתח הטרמינל, משלם לנהג 103 פאונד, מניח על גבי את תרמיל החצוצבאך, אומר למזוודה הירוקה-
"עכשיו את רצה את ריצת חייך" ומתחיל לרוץ .
אם הכל ילך טוב, תוך חצי שעה אהיה בשער העלייה למטוס ואכנס עם אחרוני הנוסעים...
ואכן הכל הולך טוב, אפילו רץ...
בביקורת הדרכונים אין כמעט תור.
בשיקוף המזוודות יש תור קצר במהלכו אני נשאל אם יש לי נוזלים במזוודה ואני עונה בשלילה. המזוודה הירוקה עדיין מתנשפת מהריצה, נשכבת על מסלול השיקוף ואז...
צלילי אזהרה צורמניים עולים ממכונת השיקוף.
אני רואה את המזוודה הירוקה שלי מוסטת למסלול פנימי שפתוח רק לאנשי הביטחון.
דממה .
דממה בראש שלי, דממה סביב המזוודה הירוקה שמסתכלת אליי בחוסר אונים.
ביננו חוצצת אך שרשרת מתכת בריטית סמכותית שכל מהותה לא לאפשר לי להתקרב אל המזוודה המוקצה מחמת שיקוף.
אין בסביבה אף איש ביטחון.
אני עוצר את עצמי מלרכון מתחת לשרשרת ולחלץ את הירוקה.
השעה ארבע שלושים וחמש.
אל המזוודה הירוקה ניגשת אשת ביטחון שחורה עטויית כפפות לבנות שקופות.
ההליכה הקופצנית-אך-נינוחה שלה מעודדת אותי להגיד לה-
"הטיסה שלי בעוד חצי שעה..מסכימה לעזור לי ולעשות את זה במהירות?"
היא מחייכת-
"סר, אני אצטרך לפתוח את המזוודה שלך ולבדוק אותה. יש לך בקבוק ענק עם נוזל בתוך המזוודה ולפי החוקים שלנו זה לא אפשרי" והיא תוחבת ידיים בעדינות אל הירוקה, שולפת מתוכה בתנועת ניצחון את ג'ל הגילוח.
אני מרים ידיים בכניעה, מתאפק לא להגיד לה שזה לא "בקבוק ענק".
"אני ממש מתנצל, לא ידעתי שזה נחשב נוזל"
היא מחייכת-
"אני אצטרך לזרוק את זה סר.."
אני מביט בשעון שתלוי מעליה- השעה ארבע ארבעים ושתיים.
"בטח, תזרקי את זה , אין שום בעיה"
היא מחייכת אלי בחיוך שאומר "אני לא ממש צריכה את האישור שלך" וג'ל הגילוח עושה דרכו אל מטמנה בריטית.
אשת הביטחון עוזרת לי לרכוס את הריצ'רץ של הירוקה.
"שתהיה לך טיסה נעימה, סר" אני שומע מאחורי גבי כשאני כבר רץ הלאה לכיוון שער העלייה למטוס, מדמיין איך אני מגיע אל שרוול הכניסה למטוס כשכבר מתחילים לנתק אותו מהדלת ואני קופץ את קפיצת חיי ומגיע אל המטוס...
בדרך יש עוד כמה גרמי מדרגות נעות שאני רץ עליהן תוך הרמה באוויר של הירוקה, ועוד כמה מסדרונות שעוד אנשים סביבי רצים בהן, כנראה גם הם פליטים של רכבת האקספרס התקועה...אני עוקף את כולם, מודה למסלולי היער ששיפרו את כושר הריצה שלי, שומע ברמקולים את הכריזה :
"נוסעי קבוצה מס' 2 של טיסת בריטיש איירווייז לוושינגטון מתבקשים לעלות לטיסה"
עוד 2 דקות ריצה ואני מגיע אל השער.
כמה עשרות אנשים עומדים בתור, מפנים מקום לאנשי קבוצה מס' 2 לעלות למטוס.
אני מביט בכרטיס העלייה למטוס שלי.
"קבוצה מס' 2" .
אני נעמד בתור הקצר ותוך 2 דקות נכנס למטוס.
השעה ארבע חמישים ושתיים.
פעימות הלב שלי חוזרות לקצב סדיר ואני מביט בכרטיס העלייה למטוס על מספר המושב שלי.
זכור לי מהצ'ק אין החטוף שעשיתי מאוחר בלילה שהמושב נמצא איפשהוא בקדמת המטוס.
אני מתקדם אל קדמת המטוס, עובר דרך מחלקת הביזנס ומגיע אל המושב שלי.
רגע...
זה מושב בביזנס...
אני בודק שוב את מה שרשום בכרטיס...משווה עם המספר על המושב-
אכן. מחלקת ביזנס.
דיילת ניגשת אלי עם החיוך הכי רחב ולבבי שזכיתי אליו אי פעם מדיילת כלשהי, בידיה כוס ובקבוק שמפניה.
"ברוך הבא סר, תרצה לשתות כוס שמפניה?"
בשבריר השנייה שחולף עד שאני עונה לה, מתפרץ גד לתודעה שלי –
"אולי נשאל אותה איך קרה הפלא הזה שבזכותו קיבלתי מושב בביזנס?"
"השתגעת?" מתפרץ אנדריי "שום מילה! תתנהג כאילו זה לא יכול להיות אחרת"
" בשמחה רבה" אני עונה לדיילת, מתיישב במושב הרך והמרווח שבולע אותי אליו, לוגם מהשמפניה ונושם לרווחה.
השעה חמש בדיוק.
דרך החלון אני רואה מטוס של "קאתאי פסיפיק" מתכונן להמראה על המסלול. אני מרים את כוס השמפניה לעברו-
"יאללה גיו! טיסה נעימה"
אנדריי לוגם את השמפניה עד סופה ואומר לגד-
"תראה איזה יופי עובדת השיטה...דוחים, דוחים ומקבלים שדרוג לביזנס"
גד מעיין בתפריט מסעדת השף של המחלקה, מרים רגליים לתנוחת שכיבה, מחייך ועוצם עיניים.
אמריקה, אנחנו בדרך.
שכונת קנסינגטון כפי שהיא נראית מבעד לחלון המסעדה הפולנית
מכתבים מאמריקה 2023.
טיול בוקר.
אני פוסע עם אהרון על שביל בין עצי היער.
האדמה רטובה אחרי הגשם שהחל לרדת עוד לפני הזריחה.
אותו גשם שניסה וגם הצליח להעיר אותי בקול הטיפות הכבדות שלו שנקשו על הקיאקים התלויים בחוץ, מנסות לעודד ולהזכיר מגע של מים לקיאקים שנותרו שמוטים, חסרי תנועה.
אהרון צמוד אלי. הרגליים שלו מתכווצות ונמתחות בתנועות לא רצוניות של גיל שלושה חודשים.
הוא לא רגוע ומתנועע בתזזיות לא אופיינית לטיולי היער היומיים שלנו.
אני סומך על היער שידע להרגיע אותו.
מנשא בטן מחבר אותנו יחדיו ואנחנו מרגישים היטב זה את נשימותיו של זה.
דבר אחד שאהרון לא חולק איתי הוא מגע הצמחים הרטובים שפולשים אל תוך השביל ומלטפים את כפות רגלי. אולי כשאגיע בשנה הבאה הוא כבר יעמוד על רגליו ובמקום הנשימות המשותפות נרגיש יחד את מגע העשבים, ואולי נאחז יד ביד ונרגיש את המגע העדין של הדופק בקצה האצבעות.
בינתיים גב אל בטן התנועות שלו הופכות רגועות יותר.
עצי האלון, האדר וההיקורי שולחים אצבעות ארוכות, מלטפים את רגליו השמנמנות, מרגיעים את תנועותיו.
אנחנו מתבוננים יחד אל הצמרות הגבוהות של העצים, עוקבים אחר תנועת הסנאים שמנסים להסתתר מאחורי הגזעים הרחבים, מביטים בהשתאות בדילוגים המרהיבים שמציגים לנו האיילים המקומיים.
כלומר-אני משתאה. לא באמת יודע מה אהרון מרגיש .
אני נזכר בנסיעה בהרי ירושלים עם סבא שלי. נסיעה שאני זוכר היטב מה הרגשתי בה.
הייתי בן שמונה וסבא שלי נסע איתי באוטובוס מדימונה לירושלים.
אופפה. ככה קראתי לו.
נעמי בת דודי קראה לו אוטטה.
אבל אופפה היה הרבה יותר אוטטה כי הוא גר בירושלים, ליד נעמי, ופגש אותה בכל יום.
ואותי שגרתי בדימונה הוא היה מבקר פעם בשנה.
אולי התדירות הזו השפיעה על השבריריות של הקשר שלי ושל אופפה.
ואולי ההשוואה לקשר שלו עם נעמי בת דודי גרמה לי לכעוס עליו.
לא הרגשתי את הכעס הזה עד הנסיעה ההיא באוטובוס.
אני ישבתי ליד החלון ואופפה ישב לידי. הוא הושיט אצבע ארוכה אל עבר החלון ואמר במבטא הונגרי כבד:
" אתה רואה את ההר הזה? כאן יש שביל יפה שעולה מלמטה עד ראש ההר...בשבוע שעבר טיפסתי עד למעלה"
בנסיעה ההיא עוד לא ידעתי שאופפה היה מטפס הרים ברומניה והקים את איגוד האלפיניסטים היהודים באירופה.
אולי לו הייתי יודע הייתי מקשיב לסיפורים שלו על המסלולים בהרים של ירושלים, ואולי אלה היו מובילים לסיפורים על הרים יותר גבוהים ויותר מאתגרים באירופה.
אבל בנסיעה ההיא באוטובוס הרגשתי רק כעס וחוסר רצון להקשיב.
הנפתי מבט קצר אל השביל, המהמתי משהו וחזרתי אל הספר המרתק של "החמישיה הסודית" שהכרתי כבר בעל פה אחרי הפעם העשירית שקראתי אותו בהנאה גדולה.
אני יודע שאחר כך אופפה אמר לדוד שלי שאני "לא נחמד", כי דוד שלי אמר לאבא שלי ואבא שלי אמר את זה בנוכחותי לאמא שלי ופרץ בצחוק גדול.
אולי גם אבא שלי כעס על אופפה.
הזיכרון הזה הסיט אותי למשך כמה דקות- עשרות שנים ואלפי קילומטרים הרחק מן היער במרילנד וגם מתשומת הלב אל אהרון, ועכשיו אני שם לב שהגוף שלו רפוי והנשימה איטית.
אני מותח את הצוואר שלי כדי לראות את עיניו.
הן עצומות.
הפנים שלו רגועות והוא ישן שינה עמוקה.