מכתב ראשון
5 פרקים+אחרית דבר מתוך יומן מסע שכתבתי במהלך ביקור משפחתי בארה"ב,
יולי-אוגוסט 2022
היום הראשון ביער
יצאתי מהכניסה האחורית של הבית, הלכתי 30 צעדים ונכנסתי אל היער.
יער צפוף, עצים גבוהים של 40 - 50 מטר, מכסים את השמיים ומותירים למעט אור להיכנס בין הצמרות.
חשבתי לעשות טיול היכרות קצר עם היער הזה ששוכן במדינת מרילנד אשר בארצות הברית, שם מתגוררת ביתי הילה כבר שנה וחצי.
הגעתי יום קודם אחרי טיסה ארוכה והיה בי צורך גדול להרגיש אדמה, לנשום אויר של יער.
רציתי גם להכיר את המקום בו אשהה בחודש הקרוב, וקיוויתי שמפרק הירך שלי יאפשר לי לעשות לפחות טיול קצר של רבע שעה.
כמה ימים לפני הטיסה הזדחלה לה דלקת אל מפרק הירך הימני שלי, וכל צעד שעשיתי היה כרוך בכאב. ב5 השנים האחרונות היו לי פעמיים דלקות בגידים, אבל תמיד יכולתי להמשיך ולנוע. בהקשבה, באיטיות- אבל לנוע.
והנה, יומיים לפני טיסה לפגישה עם ביתי אותה לא פגשתי כבר שנה וחצי ( בגלל הקורונה אי אפשר היה להשיג ראיון לקבלת ויזה) מגיעה אלי הדלקת הזו שמגבילה את התנועה שלי.
אני כבר יודע שהתת מודע שלי מדבר אליי דרך הגוף. מבין מה הוא אומר לי כשיש לי מיחוש בגרון או בברך או בגב התחתון. אבל דלקת בירך זה ביטוי חדש שלו שאני לא מכיר...
העליתי השערות- אולי אני במתח בגלל הנסיעה לחו"ל? לא הייתי בארה"ב 38 שנים ...
אולי בגלל שאני אתארח בבית שהוא לא שלי במשך חודש, ואני בכלל לא רגיל ולא אוהב להתארח...?
אבל ההשערות לא הרחיקו את הדלקת וגם כדורי הכורכומין המרוכז וטיפול הדיקור שעשיתי הורידו את הכאב באחוזים בודדים והתחילו תהליך של ריפוי אבל לא ידעתי מה יהיה משך התהליך הזה...
כשפסעתי באיטיות בשדה התעופה, נושם עמוק בכל צעד ומנסה למצוא תנוחות שבהם הכאב יהיה חלש יותר, הסתכלתי בקנאה במי שהיה על כסא גלגלים... אבל לא הצלחתי להניע את עצמי לבקש שירות כזה גם בשבילי.
טיסה לאיסטנבול, הליכה ארוכה וכואבת בשדה התעופה, טיסה לניו יורק, הליכה ארוכה ועדיין כואבת ביציאה עד המונית שלקחה אותי למנהטן, עוד הליכה קצרה ועדיין כואבת בתוך תחנת האוטובוס ונסיעת לילה ישנונית של כמה שעות באוטובוס עד מרילנד-ואז מפגש משמח מלא בחיבוקים ועליצות ואהבה עם ביתי ובן זוגה ניק, והתחלתי להרגיש שהכאב פוחת לו לאיטו.
וככה, אחרי יום של מנוחה, קמתי ב6 בבוקר ויצאתי אל היער.
הכאב פחת באופן משמעותי, אבל עדיין נזהרתי בהליכה מחשש שהכאב יופיע שוב.
היער סיקרן אותי. לא היכרתי אף אחד מהעצים, שום צמח, שום צליל של ציפור.
הרחשים המהירים בין העשבים התגלו כסנאים שברחו ממני , פיצפוצי שבירת ענפים רחוקים התגלו כאיילים מבוהלים שהתרחקו ממני במהירות , אפילו הצב על השביל הציג בפני שריון עם דגם ציור שלא היכרתי. האדמה הייתה לחה ורכה, עשבים ירוקים מכסים אותה, הלחות באויר הרוותה צמאון של חרקים לא מוכרים.
את היתושים הכרתי . אבל אפילו הם לא הצליחו להעכיר את השמחה שעלתה בי כשהרגשתי שאני מצליח ללכת כבר עשר דקות.
חשבתי לעצמי שאולי לא כדאי להתרחק כי אם יחזור הכאב- יהיה לי קשה לחזור.
זה מה שהראש אמר , אבל הגוף שלי סירב להפסיק והמשיך ללכת בשביל שהוביל אל נהר רחב שזרם לו בתוך היער. איזה אושר!
נהר אמיתי, נקי , כזה שאפשר להיכנס אליו ולשחות-עשר דקות מהבית....
החלטתי לא להתגרות בגורל ולהסתפק בהישג הזה של משלחת המחקר ולחזור הביתה לפני שהשבטים הפראיים של הכאב במפרק הירך יסתערו עלי .
עליתי בשביל הצר בו ירדתי קודם , המום ממגוון הצלילים והמראות החדשים,
אבל היה בשביל משהו שונה...לא זכרתי את גזע העץ הזה ששוכב על השביל...יכול להיות שלא שמתי לב אליו? המשכתי ללכת עוד קצת-
והגעתי אל קצה היער, בראש גבעה שמשקיפה אל מבנה מוקף גדר שנראה כמו מבנה ממשלתי .
זו לא הדרך הנכונה...כנראה פספסתי איזו פנייה.
חזרתי אל השביל.
אני זוכר שהמקום שהגעתי ממנו היה שם משמאל...אבל איפה הפנייה?
ירדתי בשביל ושוב הגעתי עד הנהר. האדרנלין התחיל לזרום בגוף...
יכול להיות שאלך לאיבוד ביער?
אני מכיר מהעבר את היכולת הזו של יער חדש לבלבל אותי בתוכו, אבל המרחק כאן לא גדול.
כמה דקות הליכה ואני יודע שהבתים נמצאים שם משמאל...הנה שביל שהולך לכיוון....אני הולך בשביל אבל הוא מוביל אל הנהר...אני חוזר בשביל ומטפס בשביל ומגיע שוב אל המבנה הממשלתי....היער מתעתע בי עם השבילים שלו...אני מביט בשעון ורואה שאני הולך כבר שעה ולא כואב לי. זה מעודד אבל הדאגה הקלה מהעובדה שאני לא מוצא את הדרך מעיבה על השמחה שמנסה להגיד לי-
"היי! אתה הולך ולא כואב לך!"
מחליט לחזור למקום שאני מכיר ולנסות שוב, בראש צלול ולהתחיל שוב ללכת משם.
מגיע אל הנהר והולך בשביל, מחפש סימן לשביל לכיוון שמאל. שום שביל עד המבנה הממשלתי.
מחליט לעזוב את השביל וללכת לכיוון שאני בטוח שממנו הגעתי.
הולך בין העצים ורואה מרחוק בתים.
יש! זו כנראה השכונה ממנה הגעתי.
מגיע אל הבתים. זו לא השכונה ממנה הגעתי.
יש סביבה שביל היקפי ואישה עם אזניות רצה בו וחולפת על פני לפני שאני מספיק לשאול אותה ..
אני מתחיל ללכת על השביל ופוגש אישה מבוגרת עם כלב. היא מברכת אותי בחיוך וב"בוקר טוב" , אבל כשאני אומר לה
" את יכולה אולי לעזור לי?"
אני רואה את הפנים שלה נדרכות והחיוך נמחק לה מהפנים.
אני חושב לעצמי "אולי לא הייתי צריך להגיד- לעזור לי? אולי זה נשמע שיש כאן סכנה? אולי זה ישיר מדי לבקש עזרה?"
אבל באמת הייתי זקוק לעזרה, אז המשכתי-
" יצאתי משיידי גלן ועברתי דרך היער. את יודעת להגיד לי איך לחזור?"
"לא מכירה את שיידי גלן" היא עונה "כאן זה קינגס קונטרייבנס...מצטערת ..." מנסה להשתיק את הכלב שלה שנובח עלי ללא הפסקה וממשיכה ללכת בשביל שהיה ריק מבני אדם.
הסתובבתי וחזרתי אל היער.
אז עכשיו זה סופי- אני לא יודע איפה אני נמצא.
אין איתי טלפון ולא מזומנים.
יש לי את האפשרות להיכנס לשכונה ולנסות למצוא מונית ולחזור דרך הכביש, אבל לפני הפיתרון הקיצוני הזה, אני חייב לנסות עוד ניסיון אחד.
לבקש את היער לעזור לי.
אני נכנס אל היער ואומר לו-
"אני נכנע. המיינד שלי לא יודע להוביל אותי בחזרה אל הבית. אני מבקש ממך- קח אותי הביתה."
כדי שזה יעבוד אני מפסיק לחשוב. נותן ליער להוביל אותי.
הוא מוביל אותי בשביל , יורד, עולה, מגיע אל המבנה הממשלתי, ממשיך לרדת לכיוון הנהר ואז מפנה אותי ימינה.
"ימינה? זה לא הכיוון! " מתפרע המיינד שלי, אבל אני משתיק אותו-
"שמעתי אותך די. תן ליער להוביל"
היער ממשיך להוביל אותי ימינה בשביל ותוך 4 דקות הליכה, אני מגיע אל הבית.
רטוב מזיעה, ללא כאב במפרק הירך, מאושר.
הבת שלי מחכה לי על המרפסת.
"אתה נראה כמו מישהו מנצח" היא מחייכת.
אני מסתובב ומנופף בתודה אל היער.
מכתב שני
חצוצרה בדי.סי.
הבית של סטיבן ניצב מעל הכביש, מוקף יער כמו כל הבתים שעברנו לידם בוושינגטון די.סי.
האמריקאים קוראים לה פשוט- די.סי.
ומי שלא גר שם אומר שזה סיוט להיכנס אליה עם רכב, כי הכבישים שלה מתעקלים בין יערות ותיקים, הצמתים שלה משונים ואפילו עם תוכנת ניווט אפשר בקלות להתבלבל .
אבל לא הייתה דרך אחרת להגיע אל סטיבן אלא עם מכונית.
אצל סטיבן היינו אמורים לפגוש את החצוצרה.
כבר כמה זמן שאני מחפש חצוצרה טובה, וחשבתי שבארה"ב יהיה מבחר גדול של חצוצרות מקצועיות יד שניה. ובאמת מצאתי הרבה מודעות מכירה בקבוצות פייסבוק , אבל כל החצוצרות שכנו במקומות רחוקים ממרילנד, שם אני שוהה בחודש הקרוב.
רק החצוצרה שסטיבן פרסם הייתה במרחק של חצי שעה נסיעה.
סטיבן חיכה לנו על המרפסת.
איש צנום בן שישים ומשהו, לבוש בהבעה זעפנית, מכנסיים קצרים, סנדלים וגרביים .
הגענו שלושתנו- הילה ביתי וניק בן זוגה בתור השושבינים ואני בתפקיד החתן.
הכלה, חצוצרה מסוג קון, שכבה על השולחן.
כלה מאוד ותיקה. ילידת 1939.
ידעתי מראש את גילה המתקדם וזה גם מה שמשך אותי לפגוש אותה.
הרמתי אותה בשתי ידיים והתבוננתי בה.
סטיבן התבונן בי.
שאלתי אותו אם הוא חצוצרן.
הוא המהם-"בערך..."
חשבתי לי שאולי הוא ירש את החצוצרה או שהוא פשוט אוהב לאסוף עתיקות,
אבל החצוצרה הייתה במצב טוב מדי. מטופלת, משומנת והשסתומים פועלים באופן חלק.
חשבתי לעצמי שאולי הוא בכל זאת חצוצרן, ופניתי לבדיקת החצוצרה.
קודם כל לבדוק אם היא מכוונת.
היא דילגה בקלילות מעל המשוכה הזו.
מכוונת פיקס.
ועכשיו- לנגן ולהקשיב לצליל.
זה כבר עניין של טעם. והטעם שחיפשתי היה צליל עמוק ורחב.
ראיתי שלא קל לה שאני בודק אותה , מקליט, מקשיב, משווה לצליל של החצוצרה שלי...
סטיבן ישב על הכורסא במרפסת והביט בטנגו הזה שרקדנו אני והחצוצרה שלו.
לא היה לי ברור האם המבט הזועף שלו נובע מתהליך הבדיקה שלי או ממצבו הקיומי.
הילה הציעה שהיא תנגן בחצוצרה כדי שאשמע את הצליל שלה.
כשהייתה בת שש למדה במשך שנתיים לנגן בחצוצרה , ושמרה על היכולת עד היום.
התרועות שלה הצליחו להוציא חיוך מסטיבן.
לא היה ברור אם הוא אוהב את הצלילים, אבל הוא צחק בקול.
אולי צחוק של הפתעה....
הקשבתי להקלטות. ההקלטות אישרו לי מה ששמעתי כשניגנתי- הצליל שלה הוא לא מה שחיפשתי. אפילו פחות עמוק ומלא מהצליל של החצוצרה שלי.
לא היה לי קל להביט בסטיבן כשהנחתי את החצוצרה בתיבה שלה ואמרתי-
"מצטער, אבל זה לא מה שחיפשתי".
סטיבן הצטנף בתוך הכורסא והתעטף בעגמומיות כבדה, הנהן בהבנה, שתק כמה שניות ואמר:
"מה בעצם אתה מחפש?"
למרות שחשבתי שהשאלה שלו קנטרנית ומה שמסתתר תחתיה הוא-
" אתה לא באמת יודע מה אתה רוצה..",
עניתי לו -
"אני מחפש חצוצרה עם צליל עמוק וחם. יותר מזה של החצוצרה שלי."
סטיבן הביט אל רצפת העץ של המרפסת, הנהן לעצמו ואז אמר-
"חכה רגע, יש לי חצוצרת באך להראות לך", ונכנס אל הבית.
"תפנית בעלילה...." חשבתי לעצמי...."אם יש לו חצוצרת באך אולי הוא בכל זאת חצוצרן...רק שלא יביא לי חצוצרת באך חדשה...."
חצוצרת באך נחשבה במשך שנים כאחת החצוצרות הטובות בעולם. היא יוצרה בארה"ב, אבל בשנים האחרונות התחילו ליצר אותה בסין והמעמד שלה כחצוצרה איכותית- ירד.
סטיבן חזר כשהוא מחזיק חצוצרה שנראית בת כמה עשרות שנים.
"לא חשבתי למכור אותה, אבל היא ממילא שוכבת לה שם ואני לא מנגן בה...נסה אותה"
כשנשפתי בה אי אפשר היה לטעות. זה הצליל שחיפשתי.
גם העיניים של הילה וניק אישרו את מה שחשבתי.
הבטתי בה מקרוב- באך סטרדיוואריוס 43.
"כמה אתה רוצה בשבילה?" שאלתי את סטיבן , שהמראה הזעוף שלו החל להתפוגג.
"1000 דולר" הוא ענה " זה מחיר מצויין לחצוצרה כזו."
זה יותר מהסכום שהתכוונתי להוציא, ומצד שני ידעתי שחצוצרה כזו עולה בדרך כלל ב50% יותר...
הקלטתי את עצמי מנגן עליה את "מיסירלו".
הילה הציעה להקשיב להקלטה ברמקולים של האוטו.
"אקשיב להקלטה באוטו ואחשוב רגע" אמרתי לסטיבן.
הלכנו לאוטו אבל כבר ידעתי שאני רוצה אותה.
הילה עודדה אותי מהיציע של האוטו-
" מגיעה לך חצוצרה מקצועית, אבא" .
כשמסרתי לסטיב את שטרות הדולרים הוא עדיין לא חייך אבל אמר-
"חכה רגע, יש לי להראות לך משהו שתאהב",
ואחרי זמן קצר יצא , מחזיק בידיו שופר ענק, ובלי לומר מילה הצמיד את השופר אל פיו והוציא צליל ארוך, מלא כאב.
ואחריו עוד צליל ועוד אחד.
וכשסיים, נעלמו הנרגנות והזעפנות ובדל של חיוך התחיל לעלות על פניו.
"בשופר הזה ניגנתי בכל החתונות, והבר מצוות והלוויות של המשפחה שלי....אני יהודי והמשפחה שלי במקור מאוקראינה....ואת השופר הזה קניתי בישראל לפני הרבה שנים...בוא תראה איך קדחתי כאן כדי שאפשר יהיה להוציא צלילים כאלה..."
ואחרי שהראה לי את הקידוח המיוחד פנה לניק ואמר לו:
"לו קוראים גדי, לה קוראים הילה...מה זה ניק? אתה צריך להחליף את השם..."
והוא צחק.
גם ניק צחק וגם הילה וגם אני.
בינתיים נתתי לחצוצרה שם זמני- "חצוצבאך".
המשך עלילות החצוצרה בדי.סי עוד באותו יום- בפרק הבא.
מכתב שלישי
ג'אם סשן בוושינגטון
אני מקיים את מצוות סיאסטת הצהריים בספסל האחורי של טראקו-טנדר הפורד F 150 של הילה וניק,
מצד אחד שלי חצוצרת הבאך סטרדיוואריוס שעכשיו אני יכול לקרוא לה-החצוצבאך שלי, שוכנת לבטח בתיבתה החומה והמקורית.
מצד שני, בתוך התיק שלה -חצוצרת הימאהה ששימשה אותי בנאמנות בשבע השנים האחרונות.
גם היא עדיין שלי.
בכסאות הקדמיים הילה וניק ישנים שינה עמוקה.
סיימנו לאכול ארוחת צהריים, ועד זמן המפגש של ניק באוניברסיטה יש לנו בדיוק זמן לסיאסטה .
המושבים הרכים של טראקו בולעים אותנו לשינה עמוקה של 30 דקות.
מתעוררים ומחפשים בית קפה סמוך שיספק לנו את הקפאין הדרוש להתעוררות אל החלק השני של היום ואת המרחב לדיון על מה לעשות בשעות בהן ניק נמצא באוניברסיטה.
וושינגטון גדולה ומלאה אפשרויות, אבל החצוצבאך משדרת אל התת מודע שלי אותות ברורים שהיא תשמח למופע ג'אז.
רשימת עשרת מועדוני הג'אז הטובים בוושינגטון מצמצמת את האפשרויות ל2 אופציות-
אחת יקרה-החצוצרן הרב אלפרט מופיע יחד עם אשתו הזמרת,
ואחת במחיר לא ברור- ג'אם סשן במועדון טאקומה.
מורידים את ניק באוניברסיטה וממשיכים את הדיון תוך נסיעה ברחבי וושינגטון די.סי כשברקע
אני משמיע לנו ברמקולים של טראקו את המוזיקה של הרב אלפרט .
אני זוכר אותו מהילדות שלי בשנות ה70, אז הוא היה כוכב גדול ואהבתי את המוזיקה שלו, אבל רוצה שגם הילה תגיד אם זה לטעמה.
הכבישים מתפתלים בין יער סבוך שצומח בתוך העיר, לכבישים מהירים מעל נהר הפוטומק הרחב, והרב אלפרט נשמע מעולה, אבל מה שנראה מתוך הפרסום זה שהוא מופיע במועדון יוקרתי ומתחשק לי יותר משהו עממי, כזה שהבירה נשפכת על השולחן, עם פיש אנד צ'יפס מהבר, בלי מלצרים, עם במה קרובה וג'אז פשוט.
הילה זורמת איתי על הכיוון שאני מציע ונוסעים אל מועדון הטאקומה.
אני מקווה שעשינו החלטה נכונה. קצת מוטרד ממה יהיה אם זה ג'ם סשן שכונתי של ילדים או של
חובבים, וגם לא ברור מה המחיר..אולי גם הם יקרים...
כבר ממראה השכונה אפשר להבין שיוקרתי זה בטח לא. כבר טוב.
בשכונה כזו אולי לא כדאי להשאיר את החצוצבאך באוטו ? וחוץ מזה היא בטח תשמח להיזכר בימים הטובים שלה . אני מכניס אותה לתוך תיק החצוצרה שהבאתי מהארץ -תיק בד רך ששדרגתי בעצמי עם עור שפירקתי מספה ישנה ותפרתי בתוספת ספוג להגנה, שדרוג שנותן לתיק מראה מיוחד של תיק בהזמנה אישית.
יחד איתנו הולך לכיוון המועדון- איש שנראה בן 70, סוחב קונטרבס.
אנחנו פותחים בפניו את דלת המועדון ונכנסים אחריו.
פאב חביב עם באר ארוך, בחדר הסמוך שולחנות מול במה שעליה מתארגנים כמה נגנים בערך בגיל של הבאסיסט.
טוב, אני מבין שזה לא יהיה ג'אם סשן של ילדים.
לגבי הרמה המקצועית- נחכה ונראה.
אני מחפש את מי לשאול על מחיר כרטיס הכניסה.
בחור גבוה ניגש אלי, מצביע על התיק שתלוי לי על הכתף- "באת לנגן הערב בג'אם?"
זה מפתיע אותי..
"זה אפשרי?"
"כן, בטח, תיגש לבחור שם על הבמה ותירשם"
אני נכנס למתח קל....לעלות על הבמה עם חצוצרה שאני מכיר רק כמה שעות?.... לנגן בג'אם סשן עם אנשים שאני לא מכיר? מה אנגן?...את המנגינות הצועניות שאני מנגן הם לא מכירים, ובאלתור על סטנדרטים של ג'אז אני עדיין מדדה ...
אני מרוויח זמן למחשבה...אולי מחיר הכרטיס יהיה מוגזם?
"כמה עולה הכניסה?" אני שואל את הגבוה,
"ללא תשלום, כניסה חופשית"
אני ממשיך לוודא-
" ומינימום הזמנה?"
"שום דבר..."
נגני ג'אז מפורסמים מביטים עלי מתוך התמונות על הקירות ומעודדים אותי להירשם...
אני מביט עליהם בחזרה.
"אם אתם חושבים שאני איזה ג'אזיסט מקצועי וקשיש לפי שערות השיבה והלוק המהוה של תיק החצוצרה- אז אתם טועים...יש לי צליל טוב בחצוצרה אבל האלתורים שלי בג'אז עדיין צולעים...."
הם מחייכים אלי בחביבות, מושיטים יד ארוכה מתוך התמונה וטופחים לי על הכתף-
" היי מאן, עזוב את הביקורת, שתה איזה בירה ותעלה לנגן" .
אני ניגש ורושם את עצמי. רביעי ברשימה.
גד אנדריי, חצוצרה.
הנגנים על הבמה בהתארגנויות אחרונות. הילה ואני מזמינים בירה ופיש אנד צ'יפס.
עד תחילת ההופעה זורמים פנימה עוד אנשים עם כלי נגינה. צעירים ומבוגרים. אני לא מזהה אף חצוצרה בין הכלים.
ואז מתחיל הג'אם סשן.
גיטרה, באס, תופים וקלידים מתחילים בהופעה לחימום האוירה.
כבר מהצלילים הראשונים אני מבין שאני בבעיה...
הצלילים משדרים מקצועיות, מיומנות...החבר'ה הותיקים האלה כנראה מנגנים כבר הרבה זמן יחד והג'אז שלהם ברמה מאוד גבוהה. לא מה שציפיתי לשמוע בפאב בשכונה צדדית...
אני מנסה להזיז הצידה את המחשבות האלה ופשוט ליהנות מהנגינה שלהם.
הבירה והפיש אנדצ'יפס עוזרים לי קצת בהסחת הדעת אבל בכל פעם כשעולה לבמה אחד מאלה שנמצאים לפני ברשימה ומפגין יכולת אלתור מרשימה מתחיל המיינד שלי לשדר קולות על ויתור-
"עזוב את העלייה לבמה...זה הרבה מעל הרמה שלך...תיהנה מהמוזיקה ומהבירה...זה גם בילוי מספיק לסיים בו את היום"
אבל מיינד אוהב אקשן אז הוא שולח לי גם קולות של-
"יאללה, תהיה קליל...מה כבר יכול לקרות? תנגן את Billies Bounce שאתה מכיר טוב, ויש לך אפילו סולו כתוב שאתה מנגן כבר כמה שנים...מקסימום תטעה , אפילו אם תנגן זוועה– אתה לא תפגוש אף אחד מהקהל או הנגנים מחר ברחוב..."
ומיינד גם מעודד את הג'אזיסטים המפורסמים מהתמונות שעל הקיר להשמיע את דברם-
"היי מאן, אתה יודע כמה טעויות עשינו בהופעות? הנה הרבי, ספר לו על ההופעה עם מיילס שטעית באקורד וכולם שמעו...ואפילו מיילס אמר שאין דבר כזה צלילים לא נכונים...עלה לבמה , אנחנו נעודד אותך מהקירות..."
גם הילה כבר מכינה בחיוך גדול את הטלפון למצב צילום וידאו
"אבא, אני כל כך מתרגשת...אתה תהיה נהדר ..."
הגיטריסט הקשיש שמנהל את הג'אם מרים את הרשימה וקורא בשמי ובעוד שם.
אני לוקח איתי את חצוצבאך ועולה לבמה.
יחד איתי עולה סקסופוניסט אפרו אמריקאי( ככה אומרים, נכון?) רחב מימדים ולבוש כובע מצחייה, שנראה כאילו יצא מתמונת פרסומת למופע ג'אז.
אני שואל את הנגנים אם מתאים להם Billies Bounce וכולם מהנהנים בהסכמה חוץ מהסקסופוניסט שעלה איתי שמכחכח בגרון ומציע קטע אחר.
"מצטער, לא מכיר" אני עונה ומקווה שלא הסתבכתי עכשיו, אבל הסקסופוניסט שרואה שאין לי כמו לכולם על הבמה את האייפד עם כל האקורדים של כל הסטנדרטים של ג'אז שקיימים בעולם, מחלץ אותי מהמבוכה ואומר-
" או.קיי."
הבאסיסט שואל אותי מה הטמפו, אני נותן לו את הטמפו שאני רוצה ומתחילים לנגן.
עכשיו זה מרגיש כמו לרכב יחד, כל ההרכב החד פעמי הזה, על גלשן שנמצא על הקצה של גל ענק, מחזיקים יחד את הצליל המשותף שיוצא מהבמה,
ואני יחד איתם מצליח לנגן את כל ה"הד" ("הראש"-המנגינה העיקרית של הסטנדרט) פעמיים ,
בקצב גבוה ( אולי בחרתי בקצב גבוה מדי...?), אבל אני נהנה מהאתגר, נהנה מהנגינה המשותפת, ללא מחשבות , רק נותן לאצבעות לנגן את מה שהן יודעות , לסרעפת לספק את האויר ולמנגינה להתעופף החוצה.
וכשמסתיימת נגינת ה"הד", איכשהו ברור לכולנו שאני אנגן ראשון את הסולו.
אני מתחיל בסולו שיש לי אותו כבר מזמן, ומוסיף לו עוד חלק חדש שאני ממציא על המקום...כנראה שירידת המתח בעקבות ההצלחה של ה"הד" עשתה את שלה והסולו יוצא קצת צולע, אבל אני מצליח לסיים אותו והסקסופוניסט נכנס בסולו מעולה וסוער ואחריו הוא ממשיך לנהל את הג'אם ומסמן לכל אחד מהנגנים שזה הזמן שלו לתת סולו ואני פשוט נהנה לעמוד שם במרכז הבמה ולהיות מוקף בצלילים של החבורה הזו שיש לה שפה משותפת שמאפשרת תקשורת ועשייה משותפת גם בפגישה ראשונה שכזו.
אני יורד מהבמה, מרגיש כמו אחרי מסע אל פסגת המון בלאן, הילה מחבקת אותי-
"אבא! היית נהדר!"
תוך כדי שתיית בירה טעימה אנחנו ממשיכים להקשיב להרכבים הנהדרים שמתהווים להם על הבמה ואחרי חצי שעה אני מתחיל להרגיש את העייפות...
בדרך אל היציאה אנחנו פוגשים את הסקסופוניסט שניגן איתי.
אני קצת מתפדח לפגוש אותו כי הוא בוודאי שמע את הסולו הצולע שלי, אבל הוא מחייך אליי ואומר-
"היי מאן, תבוא שוב בשבוע הבא, כן?"
אני מופתע , מתרגש ממחוות הפרגון שלו...הוא באמת מתכוון לזה?
" בהחלט אנסה להגיע" אני עונה.
הג'אזיסטים מהתמונות שעל הקיר קורצים לי-
" נכון שהיה שווה?"
כן, היה שווה.
מכתב רביעי
גלידה במוזיאון, באלאדה במועדון ומרדכי אוכל טרייפה.
חמש וחצי בבוקר.
הגוף שלי מבקש את התרגול היומי של יוגה , והפעם הבקשה שלו קולנית במיוחד.
הבטן עדיין רוגשת והראש עוד מסוחרר מאירועי יום אתמול.
תמיד בזמן התרגול מגיעות מחשבות, ואני מתמקד בנשימה ומבקש מהמחשבות לחזור מאוחר יותר, כשאסיים.
אבל בבוקר הזה, שטף החוויות מאתמול זורם כמו נהר שמסרב להיסכר, ואני נכנע ומקבל את העובדה שהיום התרגול יהיה כרוך במחשבות.
הקרייה ( סדרת תרגילים ביוגה) שאני מתרגל היום ,כמו בכל החודש האחרון נקראת-"גמישות ועמוד השדרה" .
אני מתחיל.
שוכב על הגב, רגליים מורמות ב60 מעלות, נשימה עמוקה.
נהר המחשבות שוצף בשלל התמונות מתוך מוזיאון התרבות הילידית אמריקאית, מה שאנחנו קוראים לו- אינדיאנית.
לא ממש רציתי ללכת למוזיאון אבל היינו בוושינגטון והילה אמרה שהמוזיאונים בחינם וממש כדאי שנלך, אבל כבר בתחילת הביקור שלי כאן החלטתי שאני זורם עם כל רעיון שהילה תביא, כמו המשחק המשמח –"יאללה בכייף"...
בכניסה למוזיאון- אוטו גלידה. גלידה אמריקאית וניל שוקולד כמו של פעם.
הילה רצה אל האוטו בהתרגשות, אבל אסור להיכנס למוזיאון עם גלידה ולא נותר זמן רב עד סגירת המוזיאון, אז קבענו עם מוכרת הגלידה שנגיע אחרי הביקור.
היא היטיבה את החיג'אב והנהנה בחוסר אמון.
התרגיל הבא בקרייה-
-שכיבה על הבטן בתנוחת ארבה, הרגליים מורמות למעלה ב30 מעלות. נשימה עמוקה.
הכניסה אל המוזיאון הזכירה לי למה אני לא אוהב להיות תייר-התודעה מוצפת תדיר בשפע של פרטים וגירויים שכל אחד מהם ראוי לקבל יום משלו לשם עיכול.
אבל אני במצב "יאללה בכייף", כך שאני עובר בין המוקסינים עטויי החרוזים לבין כובע הנוצות המרשים של הצ'יף, למצגת של Billie The Kid , לתערוכה יפהפיה של אומן זכוכית עכשווי שהחייה את הסיפור המיתולוגי על רייבן- העורב הלבן שגנב את השמש והביא אותה אל העולם....
לאט לאט אני מרגיש סחרור משפע התמונות, החפצים, הסיפורים, המוזיקה וצלילי הטבע המגיחים מרמקולים ...
רגע לפני שאני קורס על טומהוק שהוא גם מקטרת שלום מציל אותי שומר לבוש מדים ומציל אותי ומודיע שהמוזיאון ייסגר בעוד 15 דקות.
-שכיבה על הבטן, תפיסת הקרסוליים מאחור, רגליים וחזה מורמים, נשימה עמוקה.
התמונות ממשיכות לזרום.
מוכרת הגלידה מחייכת אלינו בשמחה, מגישה לנו שני גביעי גלידה.
לרגע אחד אנחנו שוב אבא צעיר וילדה בת חמש, מחזיקים גביע וופל מלא בגלידת שוקולד וניל.
בניין הקפיטול מתנוסס ברקע ומעצים את החוויה.
הגלידה טעימה לי כל כך שכשהילה מרימה ידיים אל מול הגביע שלה ואומרת שאין לה יותר מקום, אני מקבל בשמחה את הוופל ואוכל בחיוך גדול משני הגביעים יחדיו, מקפיץ את הלשון בזריזות בין שני הגביעים הנוטפים גלידה, מקפיד לא לאבד אף טיפה.
וברגע הזה אני ילד בן חמש, מאושר מגלידה אינסופית.
-הרגליים בפישוק רחב, כפות ידיים מחזיקות את בהונות הרגליים, שאיפה והתכופפות אל רגל ימין, נשיפה, שאיפה והתכופפות אל רגל שמאל, נשיפה.
אנחנו נכנסים אל מועדון הטאקומה.
אותו מועדון בו ניגנתי לפני שבועיים.
הילה הציעה שנחזור לשם כבר בשבוע שעבר אבל אני ביקשתי "הארכה".
אני מכיר היטב מהתיאטרון את "תסמונת ההצגה השנייה" ואת ההיתכנות הגבוהה שיש בה לכישלון מהדהד.
ב"הצגה הראשונה" יש את הריגוש הראשוני, האדרנלין מטיס קדימה את כל החושים וכל היכולות אבל ב"הצגה שנייה" יש את הנטייה לנסות ולשחזר הצלחה,
ושיחזור מעצם טבעו הוא לא כאן ועכשיו ...
כדי לעקוף את סכנת השחזור החלטתי כבר לפני שבועיים להתאמן על משהו שונה מאשר בג'אם הקודם.
בחרתי בבאלאדה- My Funny Valentine.
ניגנתי אותה יום יום. לומד בעל פה את המנגינה, את חילופי האקורדים, מנגן את גרסאות הסולו של מיילס דייוויס והגרסה השונה כל כך של סנדובל, מנסה למצוא את הגרסה שלי לסולו.
הימים עוברים ואני מרגיש שאני לא מתקדם בסולו שלי.
מדי פעם אני מצליח להמציא סולו יפה אבל אז נכנס כל כך לתוך המנגינה עד שאני מאבד את האוריינטציה היכן אני נמצא בתוך חילופי האקורדים... וכשהגיע יום שלישי ואנחנו בדרך לוושינגטון כשהחצוצבאך לצידי, עולה בי מחשבה –
"אולי להחליף קטע?...למה לא לנגן איזה בלוז פשוט?...אני יכול להפציץ בבלוז...לא....לא...לא נגעתי בבלוז כל השבוע...רעיון רע להחליף ברגע האחרון...
-תנוחת מחרשה. שכיבה על הגב והרגליים לאחור, כפות רגליים נוגעות ברצפה. נשימה עמוקה.
על הבמה וליד השולחנות במועדון הטאקומה- אותם נגנים שהיו כאן לפני שבועיים.
חלקם מזהים אותי ולוחצים יד "טוב שבאת, מה תנגן היום?"
" מיי פאני וולנטיין" אני מגיב, קצת מופתע מקבלת הפנים החמה.
"מנגינה טובה" מהנהן הגיטריסט הקשיש שמארגן את סדר ההופעות,
"אני צריך לעבוד עליה.." הוא מוסיף והעיניים שלו בוהות בבמה הגועשת בג'אז סוער.
הג'אזיסטים המפורסמים מתוך התמונות שעל הקירות קורצים לי
"היי מאן, אתה עולה הפעם בלי בעיות, כן?"
"כן,כן" אני מהמהם בפרצוף שמשדר ביטחון, אבל עמוק בפנים אני מקווה שאולי משהו יקרה ואני לא אנגן היום...
גלי הפרגון של הקהילה הקטנה הזו של מג'מג'מי הטאקומה משמחים ומרגשים אבל גם קצת מלחיצים... "
"החצוצרה מאוד נוכחת במנגינה הזו...מה אם אטעה?"
- תנוחת נר. שכיבה על הגב, הרגליים מורמות כלפי מעלה. נשימה עמוקה.
קוראים לי לעלות לבמה. הסקסופוניסט על הבמה מציג את עצמו בפניי-
"אני מו, מה תנגן לנו היום? "
התבוננתי בו מנגן כשישבתי בקהל. סקסופוניסט מצויין , נראה כבן 70, עב בשר ופטפטן... מאלה שמדברים עם הנגנים האחרים כשמישהו אחר מנגן סולו....אני לא אוהב את הסגנון הזה שנראה כמו ריכוז עצמי וחוסר עניין למה שקורה על הבמה כשזה לא הסולו שלך...קצת מלחיץ אותי שהוא זה שינגן לצידי.
"מיי פאני וולנטיין" אני עונה ומתקדם לכיוון המיקרופון .
"מאיפה אתה בא אלינו?" הוא שואל אותי
אז אולי הוא בכל זאת מתעניין באחרים אם הוא שואל...
"מישראל" אני עונה
"הו! מה שלומך?" הוא קורא בעברית במבטא יידישאי-אמריקאי וברור שהוא לא מצפה לתשובה אלא רוצה להראות את שליטתו בתחום...הוא ממשיך ומוודא-
"יהודי?"
"כן" אני מחייך אליו בזמן שהוא ממשיך לפלוט מילים בעברית מתוך סידור התפילה
"אני מתפלל כל שבת בבוקר וגם בחגים" הוא חוזר לאמריקאית תקנית ומרים אגרוף, מחכה שאענה באגרוף חוזר ואני משיב לו באגרוף, קצת נבוך מכך שאין לי משפטים מתוך התפילה כדי לענות לו ...
"פאני וולנטיין בפאנקי או סטרייט?" הוא שואל
אני בטוח שאני לא רוצה לנגן את זה במקצב פאנקי ומקווה שאני מבין נכון למה הוא מתכוון כשהוא אומר סטרייט...
"סטרייט" אני עונה
הוא צוחק –
"תגיד לחבר'ה, נראה מה הם יגידו..."
אני מבין שהאוירה המועדפת של החבר'ה בקהילה הזו היא קצבית ומהירה...משחזר לאחור ונזכר שכל הקטעים הערב וגם בשבוע שעבר היו אנרגטיים מאוד...אולי הרעיון של באלאדה איטית לא יתקבל כאן...בכל אופן כבר מאוחר לשנות ולרדת מהבמה בשלב הזה זו פאדיחה מהסוג שאני לא מוכן לה...
אני פונה לפסנתרן ולמתופף ואומר בסמכותיות ענינית-
"פאני וולנטיין, סטרייט.."
כל החבר'ה על הבמה דווקא מהנהנים בהסכמה בלי שום בעיה, ומו מסמן לי להתחיל.
אני מרים את החצוצרה ונושף.
-עמידת שש. שאיפה והגב מתקער, נשיפה והגב מתקמר.
אני מנגן את ארבע התיבות הראשונות לבדי. הצלילים של החצוצרה מתפשטים בחלל הטאקומה, מפזרים את צלילי השיחות של שותי הבירה על הבאר.
כל ההרכב מצטרף אליי במהלך התיבות הבאות, סקסופונים, פסנתר, תופים , באס וצ'לו...
אם בג'אם סשן הקודם ההרגשה הייתה של גלישה עם כולם על גבי גל ענק ומהיר, הרי שהפעם התחושה אחרת לגמרי- כמו לשוט בנהר רחב מאוד ושקט על סירת משוטים גדולה, כשאני מנווט את הדרך וכל שאר הנגנים חותרים ומסייעים להשיט את הספינה.
אני נהנה לנגן את הסולו שלי, נהנה להקשיב לסולואים של שלוש הסקסופוניסטים ושל הצ'לו, ומתרגש מהמחווה שלהם בסיום- הם מפנים אליי את הסקסופונים ומסיימים יחד איתי את השיר באקורד משותף.
מו יורד איתי מהבמה ובדרך הוא טופח על גב של פסנתרן משופם שעולה לבמה-
" הוא אחד משלנו" הוא אומר לפסנתרן ומחבק אותי בכתפיים.
- הרפייה. שכיבה על הגב בעיניים עצומות, כל האיברים רפויים. נשימה עמוקה.
"השם האמיתי שלי הוא מרדכי" מו ממשיך לספר לי ולהילה לרגלי הבמה,
" אני למדתי בעברית בבית ספר דתי שש כיתות יסודי ורצו לשלוח אותי לישיבה, אבל אני רק רציתי להסתרק כמו אלביס"
ומרדכי מוציא מסרק מדומה מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס ומסרק את הבלורית שכבר לא נמצאת שם...
"הרבי קרא לי ואמר- אנשים מספרים לי שראו אותך אוכל טרייפה, ואני אמרתי לרבי-אני? מה פתאום? אולי הם התבלבלו ביני ובין מוישיל..."
והוא קורץ אליי-
"בטח שזה הייתי אני.."
הילה ואני יוצאים אל הלילה.
סימנים של גשם כבד שירד קודם מציפים את הרחוב.
עכשיו נותר טפטוף עדין שמלטף לנו את הראש והכתפיים.
מכתב חמישי
ניו יורק
שש בבוקר. באוטובוס מבולטימור לניו יורק.
התעוררתי אחרי שינה של שעתיים. הילה ביתי ישנה שינה עמוקה כשהראש שלה שכוב על כרית שמונחת על הרגליים שלי.
השמש עולה מאחורי קו הבנינים של מנהטן שנמצא עדיין באופק.
עוד שעה נגיע למנהטן ואני אסגור מעגל שהתחיל לפני 37 שנים.
--------------
ב1985 טסתי לניו יורק. זה היה אחרי שנה שבה הייתי בתפקיד של עוזר במאי ומנהל הפקות של תאטרון הסימטה ביפו. מי שהביא אותי לתפקיד היה ניקו ניתאי שניהל את התאטרון , ביים ושיחק בו.
אצל ניקו למדתי המון על תאטרון. רגע לפני שהתחילו לימודי המשחק בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב, החלטתי לטוס לניו יורק כדי לראות כמה שיותר הצגות תאטרון, והבאתי בחשבון שאולי, אם ימצא חן בעיני, אשאר בניו יורק כדי ללמוד ואולי לשחק שם.
הייתי בן 23 וחששתי שלא אקבל את הויזה לארה"ב. ניקו הציע שייתן לי מכתב ובו יאשר שאני נוסע מטעם התאטרון כדי ליצור קשרים אמנותיים עם מוסדות תרבות בניו יורק.
הוא ביקש ממני רק דבר קטן:"גדי, אני מכיר אותך....לך זה לא יהיה קשה....יש מחזה פנטסטי שנקרא "הסינים".כתב אותו מחזאי יהודי אמריקאי בשם מאריי שיסגל...שמעת עליו? לא? הוא כתב מחזות יפים והוא גם אחד מכותבי התסריט של "טוטסי" עם דסטין הופמן...כן, כן...הסרט שזכה באוסקר..."
העיניים הכחולות של ניקו נצצו, והוא המשיך תוך שהוא מושיט לי פלח של תפוז-
"אז אני רוצה לעשות את "הסינים" כאן בתאטרון אבל צריך לקבל את הזכויות להפקה של המחזה. העיניין הוא שאם פונים למאריי שיסגל במכתב- הוא מפנה לסוכן שלו שרוצה המון כסף שאין לנו בתאטרון. אז כשאתה בניו יורק, תפוס את שיסגל לשיחה. הוא יהודי. תגיד לו שאנחנו תאטרון פרינג' קטן בישראל ומבקשים את הזכויות ככה, בלי תשלום, בתור טובה מלב יהודי חם..."
ניקו קרץ לי בסוף המשפט ואני הבנתי שאין ברירה...
זה מה שאני צריך לעשות ....
--------------------
שמונה בבוקר. הילה ואני עולים על אוטובוס מקומי לניו ג'רזי. הנהג מהמהם בפנים זעופות תשובה לא ברורה לשאלה שלי שמנסה להבין באיזו תחנה לרדת.
אל שאר הנוסעים הוא דווקא מאיר פנים ותקשורתי.
הילה מציעה שהסיבה לכך היא שהנהג ויתר הנוסעים דוברים ספרדית ואנחנו לא ממש חלק מהעם שלהם. אני מסכים איתה.
אחד הנוסעים מתנדב לעזור לנו על אף חוסר שליטתנו בספרדית ואנחנו יורדים בתחנה הנכונה ומגיעים לבית של אדר ועידו, בני המשפחה שלנו שיארחו אותנו בביתם ב36 השעות שנותרו עד מועד הטיסה שלי לישראל.
---------------
בשבוע הראשון בניו יורק חיפשתי את מס' הטלפון של מאריי שיסגל בספר הטלפונים. לא מצאתי.
ניגשתי אל איגוד התאטרון האמריקאי ואמרתי למזכירה שאני מבקש לפגוש את מר שיסגל.
"כמובן" ענתה לי המזכירה במאור פנים, והלב שלי פירפר בהתרגשות
היא דפדפה בחוברת גדולה ואז העתיקה ורשמה מספר על דף נייר והגישה לי אותו-
"הנה הטלפון של הסוכן שלו".
נשמתי עמוק, מחזיק את הפתק...
"אבל אני מבקש לדבר עם מר שיסגל עצמו ולא עם הסוכן שלו..."
"אני מבינה, אבל לצערי אני לא יכולה לעזור לך בזה" והיא חייכה אליי במבט שאמר-
"אתה כל כך צעיר וכל כך תמים....אתה לא יכול לדבר ישירות עם מחזאי ותסריטאי שהסרט שכתב זכה באוסקר..."
יצאתי אל הרחוב במנהטן, מאוכזב.
-------------------
הילה ואני פוסעים במרומי פארק הייליין במנהטן. פארק שהוקם על גבי מסילת רכבת עילית בגובה של עשרה מטר ממפלס הרחוב. ריח מנהטני אופייני עולה מתוך המדרכות והבנינים מסביב ומתמוסס אל תוך ריחות העצים והשיחים הנטועים בפארק. אני מביט אל מפלס הרחוב ומנסה לראות שם את עצמי, בן 23.
אחרי הפגישה המאכזבת באיגוד התאטרון-המשכתי את סדר היום שהיה לי. כל בוקר התעוררתי ב7 בבוקר בבית של חברים בלונג איילנד, שם התארחתי. עליתי על רכבת למנהטן שם ביליתי את כל היום בהליכה ברחובות, צפייה באנשים, בתערוכות ובהצגות זולות באוף אוף ברודווי. חלקן היו מצוינות, חלקן לא טובות, אבל אני בלעתי את כולן, לומד מכל הצגה את מה שאפשר ללמוד.
במהלך השיטוטים ברחובות בין התערוכות להצגות ולפארקים בהם עשיתי הפסקות אוכל ומנוחה, עלתה בי המחשבה שאני חייב להתקדם בנושא הפגישה עם שיסגל, אבל לא היה לי שום קצה חוט מאיפה להתחיל.
ואז הגיעו שלושת הימים האחרונים לשהייה שלי בניו יורק. כבר הבנתי שאני ואמריקה לא מתחברים...ידעתי שאני מתחיל בסתיו את הלימודים באוניברסיטת תל אביב .
הקיץ במנהטן היה חם ולח. הלכתי ברחובות, הראש שלי נוטף זיעה בגלל החום ובעיקר בגלל שגלגלי המוח שלי עבדו שעות נוספות בניסיון לפתור את החידה : איך אני נפגש עם השיסגל...?היה ברור לי שאני לא מסוגל לחזור לארץ ולהגיד לניקו- לא הצלחתי...
מה לעשות?... מה לעשות?....
כח בלתי מוסבר בתוכי דחף אותי אל תוך תא טלפון ציבורי.
כן, בשנות ה80 עדיין היה דבר כזה-טלפון ציבורי בתוך תא זכוכית שכשסגרת את הדלת -הגן מפני רעשי הרחוב ואיפשר שיחה שקטה וגם הייתה אז אפשרות להתקשר למרכזייה ולבקש מהמרכזנית שתקשר אותך לכל מיני מספרי טלפון שלא היה אליהם חיוג ישיר.
בלי לחשוב הרמתי את השפופרת, וחייגתי אל המרכזיה.
"אני מבקש לדבר עם מר מאריי שיסגל שגר במנהטן" הודעתי למרכזנית בקול עניני.
זו הייתה כמובן השערה פראית שלי אבל גם סביר להניח שמחזאי ותסריטאי ברמה שלו יגור במנהטן.
המרכזנית השתהתה לרגע ואמרה-
"מצטערת אדוני, אבל מספר הטלפון של מר שיסגל- חסוי..."
הסירוב הזה של היקום שלבש הפעם דמות של מרכזנית ניו יורקית לשתף איתי פעולה הפעיל בתוכי מנגנון הישרדות ששידר מתוך הפה שלי מונולוג שוצף שלא תכננתי וובעצמי הופתעתי מהמילים שלו-
" רק רגע גבירתי, אל תנתקי, אני ממש זקוק לעזרה שלך....מר שיסגל הוא דוד שלי..אני הגעתי מישראל לניו יורק כדי לבקר אותו...נחתתי בשדה התעופה לפני שעתיים וברכבת התחתית תפסו אותי שלושה מסוממים והכריחו אותי לתת להם את התיק שלי....מילא שהם לקחו את הארנק עם הדרכון והכסף שלי, אבל היו שם גם מספר הטלפון והכתובת של הדוד שלי-מאריי שיסגל....ועכשיו אני ברחוב בניו יורק ולא יודע מה לעשות..."
דממה השתררה מעבר לקו הטלפון.
"הלו?" צעקתי בהתרגשות
"כן אדוני" ענתה המרכזנית, כנראה מנסה לעכל את מה ששמעה
"שמעת מה אמרתי?"
"בהחלט אדוני, אני מעבירה אותך למפקחת"
הלב שלי פירפר בהתרגשות למשמע התשובה פורצת הדרך שלה, מקווה למצוא דרך גם אל ליבה של המפקחת.
"שלום אדוני, כאן המפקחת, במה אני יכולה לעזור?"
בלי היסוס פצחתי בגרסה מושכלת ומשוכללת יותר של המונולוג שבקע מתוכי לפני רגע. הוספתי עוד רגש ועוד פרטים עסיסיים על התקיפה- איך הם שלפו סכין ואני שכנעתי אותם שלא ידקרו אותי אלא רק ייקחו ממני את התיק וסיימתי את המונולוג במילות תוכחה:" כך נראית קבלת פנים בארצות הברית של אמריקה? וסיימתי במשפט המחץ-
"איז זיס זה לנד אוף זה פרי? הום אוף זה ברייב?"
(?is this the land of the free? home of the brave)
המפקחת הגיבה בזריזות-
"אני בהחלט אעזור לך אדוני. אתקשר עכשיו למר שיסגל ואספר לו את מה שסיפרת לי והוא יחליט אם הוא רוצה לענות לך. אני מבקשת שתישאר בתא הטלפון הזה ותחכה. ואם הוא יחליט שהוא רוצה לשוחח איתך- הוא יתקשר אליך"
"תודה רבה לך" עניתי בקול שאי אפשר היה להעלים ממנו את אנחת הרווחה " רק תגידי לו בבקשה שאני גדי מ י ש ר א ל ..."
הדגשתי את המילה ישראל מתוך תקווה ש"הלב היהודי החם" של מר שיסגל ייפתח לעזרה למשמע שם המדינה היהודית היחידה בעולם...
ניתקתי את השיחה והרגשתי בתוכי תחושות מעורבות של שמחה כבושה ומתח מתפרץ.
שמחה על שום ההצלחה עד כה.
כבושה משום שאין לדעת אם שיסגל אכן יתקשר אליי,
ומתח מתפרץ על שום כך שאין לי עדיין תכנית פעולה מה לומר לו אם הוא אכן יתקשר...איך אצא מעניין האחיין הנשדד...איך אשכנע אותו לתת לי את הזכויות...
מבט אקראי לאחור הבהיר לי שיש עוד תקלות אפשריות בדרך להצלחה-
שני אנשים עמדו בתור לטלפון והקרינו אליי מבטים זועמים חסרי סבלנות.
בהחלט הבנתי אותם. אני עומד בתוך תא הטלפון ולא מדבר עם אף אחד, והם גם רוצים להתקשר.
הרמתי את ידיי בפנטומימה של "מבין אתכם אבל מה לעשות...עוד לא סיימתי.." והרמתי את שפופרת הטלפון ביד אחת, נעמד באופן שיסתיר שביד השנייה אני לוחץ על המתג שעליו יושבת השפופרת כך שהטלפון יהיה מנותק ומוכן לקבל את השיחה של מר שיסגל. כדי לגרום לסיטואציה להיות אפילו יותר אמינה- התחלתי לדבר אל השפופרת באופן ער ומלא הבעות פנים.
הזיעה נטפה ממני. חום הקיץ, התא הסגור והמתח של הסיטואציה גרמו למפלי זיעה לזרום ממצחי ולאורך כל גופי.
חמש הדקות הבאות הרגישו לי כמו נצח.
ואז הרגשתי שהטלפון רוטט.
הלב שלי ניתר בפראות.
צלצול חזק הבהיר שאכן יש שיחה נכנסת.
-----------------------
מועדון ארלו ברחוב 31 במנהטן.
אני מחבק מצד אחד שלי את רוני ומהצד השני את עדנה.
גדלנו יחד בדימונה ומאז שעזבתי -לא נפגשנו.
ארבעים ושש שנים לא נפגשנו. רוני חי בניו יורק. גיטריסט ג'אז מקצועי. כרגע סיים הופעה על הבמה של המועדון. עדנה חיה בישראל. מבקרת בניו יורק עם בעלה.
"לא השתניתם בכלל" אני אומר להם "אם הייתי רואה אתכם ברחוב הייתי מזהה אתכם מייד"
"אני לא הייתי מזהה אותך" אומר רוני בכנות..."היית אז הכי גבוה בכיתה...."
--------------------
הרמתי את השפופרת ועניתי בקול שניסה להישמע הכי טבעי ואגבי-
"הלו?"
"הלו" ענה לי קול של גבר "מדבר מאריי שיסגל"
"מר שיסגל! אני כל כך שמח שהתקשרת"
השתדלתי כמיטב יכולתי לייצב את הרעד בקול שלי ולהנמיך אותו כדי שיישמע ייצוגי, והמשכתי במהירות כדי לא להשאיר פתח לשאלה לגבי אירוע השוד שהביא לשיחה הזו
" שמי גדי ואני מנהל ההפקות בתאטרון פרינג' קטן בישראל. אנחנו מאוד אוהבים את המחזה שלך- "הסינים", ואני אשמח שניפגש כדי לדבר על אפשרות ההפקה של המחזה אצלנו בתאטרון".
"בשמחה" ענה שיסגל "רוצה שניפגש אצלך במלון?"
"אההה..." גמגמתי קלות, מנסה להרוויח זמן, הלום מההצלחה...." האמת היא שאני מתארח אצל חברים בלונג איילנד ונראה לי שזה יהיה לך רחוק..."
"אז בוא תקפוץ אליי" הציע שיסגל בקלילות "אתה יכול לבוא מחר בבוקר?"
"בהחלט" ניסיתי להישמע הכי שווה נפש שיכולתי...
"אז בוא מחר ב9 בבוקר- רח' 72, ממש מול הסנטרל פארק. אני אודיע לשוער שיכניס אותך. להתראות"
ב9 בבוקר למחרת התייצבתי בפתח הבניין.
שוער הבניין הודיע באינטרקום על הגעתי, נכנס איתי אל המעלית ולחץ על הכפתור של הקומה העליונה.
דלת המעלית נפתחה היישר אל תוך הדירה . מאריי שיסגל עמד שם, בחיוך ויד מושטת לשלום, ומהחלון הענק מאחוריו נשקף הסנטרל פארק.
במהלך השיחה גיליתי שהוא בכלל לא מתכוון להעלות את נושא השוד ורק שאל אותי שאלות על ישראל ועל הצבא ועל מלחמת לבנון ועל התאטרון ועל הביקור שלי בניו יורק.
ואז העליתי את הנושא החם- הזכויות למחזה.
שיסגל חייך.
"תשמע בחור צעיר...הזכויות למחזה -שלכם. אבל יש לי שתי בקשות. אחת- אל תדברו על זה עם הסוכן שלי כי הוא יעשה לי את המוות...ודבר שני-אם תהיה לכם הצלחה כלכלית גדולה- תזרקו לי כמה אחוזים..."
הייתי כל כך שמח שאילו היה מבקש שאשלח לו מזוודה עם מטילי זהב, הייתי מסכים...אישרתי כמובן את הבקשות שלו ללא היסוס.
ברגע שהשוער פתח בפניי את דלת הבניין אל הרחוב, פתחתי בריצה מטורפת. הרגשתי צורך לפרוק איכשהו את אנרגיית השמחה שהייתה לי בתוך הגוף. הלב שלי פעם במהירות ודחף את הדם אל הרגליים שרצו עוד ועוד עד שנעצרו ליד תא טלפון. נכנסתי אל התא וחייגתי שיחת גוביינא לישראל אל ניקו ניתאי.
השעה בישראל הייתה שלוש לפנות בוקר אבל ידעתי שניקו ישמח להתעורר בכל שעה כדי לשמוע את הבשורה-
" יש לנו את הזכויות ל"סינים"!"
---------------------
סנטרל פארק. עוד כמה שעות הטיסה. הספקנו הבוקר לאכול בייגל אמריקאי מעולה, לקבל מעידו סיור מרתק מאחורי הקלעים של ה"פאבליק תיאטר"-בו הוא מנהל את מחלקת הוידאו, ועכשיו אנחנו מטיילים בתוך המובלעת הנהדרת הזו של עצים עצומים, בריכות ואגמונים, נושמים אויר טוב ומנסים למתוח ולהאריך את הרגעים האחרונים יחד לפני הטיסה שלי. ביציאה מהסנטרל פארק נמצאת הכניסה אל מנהרת תחנת הרכבת התחתית שממנה אגיע אל שדה התעופה ושם למטוס לישראל ומשם ברכבת לחיפה ובאוטובוס לטבעון. קו כמעט ישיר- מהסנטרל פארק עד ליער האלונים בטבעון. הילה ואני מתחבקים. אדר מצלמת. " אבוא לארץ בסוף החורף, לקראת האביב " מבטיחה הילה.
ביד אחת שלי- החצוצבאך בתוך המזוודה החומה שלה, ביד השנייה- מזוודת העלייה למטוס מתגלגלת מאחורי כשאני פונה לרדת במדרגות אל המנהרה.
אחרית דבר
מאז שחזרתי לארץ קיבלתי הרבה פניות של קוראי "מכתבים מאמריקה" ששאלו מה קרה הלאה עם המחזה של שיסגאל...האם הוצג? הצליח?
ישבתי לעדכן בכמה משפטים, אבל כרגיל אצלי-יצא לי סיפור.
------------
קיץ 1990. בדיוק חמש שנים לאחר הפגישה בניו יורק עם מאריי שיסגאל (קישור לפוסט), עמדתי על בימת תיאטרון הקאמרי.
שחקן צעיר לצד שחקנים שחלקם היו כבר אז דמויות אייקוניות בתיאטרון הישראלי-
חנה מרון, יוסף ידין ועודד תאומי.
האירוע- הצגת הבכורה למחזה "רחם פונדקי" שכתבה שולמית לפיד.
בקבלת הפנים החגיגית שנערכת מאחורי הקלעים אני מרגיש מבוכה כמו תמיד באירועים חגיגיים עם הרבה "אנשים חשובים"- שרי ממשלה, ראש העיר, צלמים ועיתונאים...
אני לוחץ ידיים לכל מיני אנשים שאני לא מכיר, מחפש דרך מילוט מהאירוע החונק, ואז המבט שלי מתמקד על רעמת תלתלים מוכרת שניצבת בגובה של 190 ס"מ, מתחתיה העיניים הכחולות המאירות ותחתן החיוך שמפציע מתוך הזקן הצהבהב-
"מיסטר פור!" קורא הפה שבתוך הזקן בקול העמוק הכל כך מזוהה איתו "לוק הו קיים טו סי יו!!!"
ניקו ניתאי כמובן.
לבוש מכנסי ג'ינס ואפודת ג'ינס פתוחה מעל חולצה ציבעונית, חותר בתוך המון האדם, מפלס את הדרך כשמאחוריו משתרך בחיוך נבוך איש קרח ומזוקן שנראה לי מוכר אבל אני לא מצליח להבין מהיכן אני מכיר אותו...
רק אחרי החיבוק שאני מקבל מניקו ולחיצת היד של המזוקן הקרח מבזיק לי השם-
"מיסטר שיסגאל! איי אם סו גלאד טו סי יו..." אני אומר בהקלה גדולה על שזיהיתי אותו בזמן...
זה אכן היה מאריי שיסגאל שהוזמן ע"י ניקו ניתאי להגיע לארץ לרגל הצגות ה250 של "סינים סינים" בתיאטרון הסימטה, הגרסה העברית של המחזה "הסינים" שאת הזכויות להצגתו קיבלתי בניו יורק חמש שנים קודם.
למחרת הצגת הבכורה של "סינים סינים", ניקו אמר לשיסגאל –"יש לי הפתעה בשבילך" ולקח אותו להצגה בתיאטרון הקאמרי.
כן, אני הייתי "ההפתעה" .
לא יודע עד כמה שיסגאל התרגש מ"ההפתעה" אבל ניקו בהחלט התרגש. הוא לא שכח לי את המבצע הניו יורקי שלי ובכל הזדמנות היה נותן לי את הקרדיט הזה. אפילו בחגיגת יום הולדת 88 שלו שחגגנו ב"תיאטרון קרוב" הציג אותי בפני הקהל הגדול שהיה שם כ-
"זה גדי, שהביא לנו את הזכויות של סינים סינים" ...
ההצגה "סינים סינים" בבימויו של ניקו ניתאי הוצגה בישראל למעלה מ800 פעמים.
אבל זה רק חלק ראשון של הסיפור.
כמה שבועות קודם להצגה החגיגית, ב6 במאי 1990, הייתה כתובה לי ביומן אחת מהצגות ההרצה של "רחם פונדקי".
שמונה וחצי בערב באולם היכל התרבות בנתניה.
באותו בוקר של ה6 במאי 1990הגעתי יחד עם נגה שהייתה אז אשתי ובתחילת החודש העשירי להריון אל מח' היולדות בבית החולים אסף הרופא.
הרופאים החליטו כבר על ניתוח קיסרי שיחלץ את התינוקת סרבנית הלידה, ואני חיכיתי ללידה במתח כפול.
כפול משום רצוני ומחויבותי כאבא להיות שם כשהתינוקת תיוולד ומצד שני- מחויבותי כשחקן להגיע להצגה בנתניה.
השעות נקפו והניתוח הקיסרי עדיין לא בוצע. מקרי חירום דחקו אותנו לסוף הרשימה.
ב12 בצהריים התקשרתי אל מנהל ההצגה והודעתי שלא יחכו לי בהסעת השחקנים ושאגיע לאולם בכוחות עצמי. לפי החישובים שלי הניתוח יהיה ממש בדקות הקרובות ורציתי להשאיר לעצמי זמן שהייה אחרי הלידה.
אבל השעה 13:00 הגיעה, והשעה 14:00 אחריה....ועדיין היינו בהמתנה לניתוח הקיסרי .
התחלתי להרגיש מתח מטפס במעלה הגרון...אולי אני סומך יותר מדי על שיתוף הפעולה בין אלוהי התיאטרון ואלוהי התינוקות שיעזרו לי להגיע בזמן להצגה?
ניגשתי אל חדרו של מנהל מחלקת היולדות .
"שלום פרופסור" גייסתי את מיטב הסמכות המדעית שלי שהתבססה בעיקר על הרצון שלי מגיל 12 להיות רופא-" יש לי חשש אמיתי שהעובר ייכנס ( בכוונה לא אמרתי תינוקת...זה פחות מדעי...) למצוקת עובר אם הניתוח לא ייערך בהקדם" ואז קימטתי את המצח, הבטתי בידענות במסמכי היולדת שהחזקתי ביד ותוך נדנוד ראש ספקני ומאוד מדעי הגשתי לו את המסמכים.
לא יודע אם זה היה הקונסיליום המדעי המאולתר הזה או דווקא השת"פ בין אלוהי התיאטרון ואלוהי התינוקות, אבל תוך 15 דקות התחילו להכין את נגה לניתוח ובשלוש וארבעים וחמש אחר הצהריים החל הניתוח ובשעה ארבע וחמש דקות בדיוק יצאה מתוך חדר הניתוח אחות ובידיה תינוקת עטופה בד לבן ואמרה לי-"מזל טוב".
התינוקת הזו הפכה להיות הילה פור.
אותה הילה אצלה התארחתי עכשיו באמריקה, 32 שנים אחרי שנולדה.
אבל הסיפור של אותו יום- ה6 במאי לא הסתיים עם הלידה.
אחרי זמן קצר שבו אפשרו לי להיות עם נגה והילה, יצאתי מבית החולים ודהרתי על גבי החיפושית הכתומה אל עבר האולם בנתניה.
פקקים ועומסים היו גם אז ואחרי רגעי מתח ארוכים על הכביש הצלחתי להגיע לאולם חצי שעה לפני תחילת ההצגה.
הקהל כבר החל להיכנס אל האולם, כל השחקנים לבושים ומאופרים, מברכים אותי ב"מזל טוב" ו"איזה מזל שהגעת...", ואני מתנשף מהריצה ממגרש החנייה, שועט אל חדר ההלבשה כדי להתלבש ולהתאפר במהירות, יוצא מחדר ההלבשה שתי דקות לפני שהמסך אמור להיפתח ורואה מאחורי הקלעים מחזה לא שגרתי-
תאורנים ועובדי במה מתרוצצים בבהילות לכל הצדדים, מרימים ומורידים מתגים.
מנהל ההצגה אומר לי בפנים מכורכמות- "דבר כזה עוד לא קרה לי...החשמל נפל ...לא מחזיק את תכנית התאורה שלנו...התאורנים לא מצליחם לתקן ויכול להיות שההצגה לא תוכל להתקיים..."
אחרי עוד רבע שעה של ניסיונות, כשרחשי הקהל באולם הפכו חסרי סבלנות, הודיע מנהל ההצגה על ביטולה הערב.
רצתי בשמחה אל חדר ההלבשה כדי להחליף בגדים ולטוס אל החיפושית הכתומה שתחזיר אותי אל בית החולים, אבל בדרך לחדר ההלבשה עצרה אותי חנה מרון, השחקנית הראשית של ההצגה "רחם פונדקי"...
"רק רגע אחד... " ביקשה והושיטה לי שקית נייר ובתוכה בגד אדום קטנטן-
"מזל טוב לך גדי....זו מתנה קטנה לילדה שלך...זו ילדה מיוחדת עם כח משמעותי...כבר ביום הראשון שלה בעולם- ה6 במאי 1990 היא הצליחה לגרום לביטול הצגה כדי שתחזור אליה במהירות.... סע בזהירות-היא זקוקה לך...".
ממש בימים אלה, 32 שנים אחרי כן, הילה נושאת ברחמה תינוק ראשון.
על פי הרופאים, הלידה צפויה אינשאללה, אמן טפו טפו כן יהי רצון...
ב7 במאי 2023.
וגם על ההריון הזה יש לי סיפור, אבל בפעם אחרת...