את הסיפור הזה פחדתי לכתוב.

הוא מסתובב בין חדרי התודעה שלי כבר שנה שלמה, אבל בכל פעם שהוא ביקש לראות את אור העולם דחקתי אותו אל החדרים האחוריים.

"זמנך יבוא" הבטחתי לו.

"אבל מתי צפוי להיות הזמן הזה?" הוא היקשה בעקשנות סיפורית.

"כש..." גמגמתי "כשהדברים יתבררו יותר..."

אבל "הדברים" טיבם להתברר באיטיות...חלקם מתבהרים עכשיו וחלקם אולי רק בעוד 20 שנים.

ומכיוון שכפי הנראה לא תהיה לי וודאות מלאה גם בעוד 20 שנים- החלטתי לכתוב את הסיפור כבר עכשיו .

חלק ראשון- תיבת קינון

תחילתו בקיץ של 2022.

הביקור הראשון שלי במרילנד בבית של הילה ביתי וניק(ולס) בן זוגה.

"ניק ואני החלטנו להביא ילד לעולם" בישרה לי הילה "ואנחנו רוצים שהגוף שלנו יהיה מוכן ובריא ומטוהר אז החלטנו לעשות תהליך ניקוי של עשרה ימים. רוצה להצטרף אלינו לניקוי?"

הילה אחראית על תחום ההרפתקאות במשפחה. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי במצבים שלא הייתי מגיע אליהם בלעדיה. ממתקני לונה פארק מעוררי אימה דרך לילה מטלטל עם חמאת קנאביס בבטן, השתתפות בג'אם סשן בוושינגטון ועוד כהנה וכהנה.

בכל אופן ההצעה שלה הגיעה אחרי עשרה ימים בהם נהניתי מהשפע הקולינארי שהמקרר הביתי וכמה מסעדות מקומיות הרעיפו עלי. שפע שלעיתים הרגיש משביע מדי.

חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לעשות ניקוי קיץ, ובכל מקרה האלטרנטיבה של לאכול ארוחות רגילות בזמן ששאר דיירי הבית מערבבים אבקות לשייקים ושותים מרקים הרגישה לי כאלטרנטיבה מתבודדת.

החלטתי להצטרף לאתגר הניקוי.

במשך כמה ימים הכנו את כל החומרים .

ערבבנו אבקות לבנות, חומות, ורודות, ירוקות....

בדקנו שיש לנו את כל תערובות התה והמצרכים למרקים.

אני התגוררתי בקומה התחתונה של הבית, שהקיר החיצוני שלה הוא דלת הזזה מזכוכית שמשקיפה אל מדשאה עם עצי פרי ומאחוריהם יער אלונים.

מעבר לדלת הזכוכית - סככה שנוצרה ממרפסת העץ של הקומה שמעליה.

על גג הסככה הציבה הילה שתי תיבות קינון אותן צבעה וקישטה בפרחים "כדי שציפורים תשמחנה לבוא ולהטיל שם ביצים". ובנוסף לקישוטים הציבה את התיבות בגובה שלושה מטר מהאדמה "כדי להרחיק מהחתולים ולתת לציפורים תחושת ביטחון" אמרה הילה בעיניים מלאות תקווה.

בכל בוקר יצאנו לבדוק את תיבות הקינון, אבל לא נראה שום סימן של קינון.

עוד יום ועוד יום, אבל בית המלון המהודר שהכינה הילה נותר שומם.

ואז הגיע יום שבת. הזמן לתחילת הניקוי.

אחרי יומיים של שתיית שייקים ומרקים הרגשתי קליל, כמעט מרחף, וכמעט שלא שמתי לב לציוץ הציפור שנשמע לי טבעי לגמרי במצבי האוורירי.

אבל עוד ציוץ ועוד אחד דחקו בי להביט למעלה- אל תיבת הקינון.

ציפור זעירה נכנסה אל התיבה כשבפיה אניץ של קש ויצאה במהירות, מזדרזת לכיוון היער.

במשך שמונה הימים של הניקוי המתה אחת מתיבות הקינון מפעילות מאומצת של זכר ונקבה שנכנסו ויצאו ממנה ואחרי עוד ימים שעברו נשמעו ציוצים.

הילה הייתה מאושרת.

תיבת הקינון שעליה עמלה מילאה את ייעודה.

ואני התבוננתי בהילה וראיתי איך היא ממשיכה לעמול ולהכין את הגוף שלה כך שיוכל להביא  אל העולם הזה נשמה וגוף חדשים.

בבואת התיבה השתקפה בגופה של הילה.

סביב התיבה חוללה בבואת הילה בריקוד עליז לצלילי הגוזלים.

עברו הימים.

אזני הורגלו לשמוע את הציוצים בחלפי מתחת לתיבת הקינון בדרכי אל היער.

ימים ספורים לפני תום הביקור שלי יצאתי אל היער כמדי בוקר אבל כשפסעתי בתוך שביליו עלתה בראשי ההבנה שכאשר פסעתי לפני כמה דקות מתחת לתיבת הקינון-לא היה צליל ציוצים מתוך התיבה.

חזרתי אל התיבה.

היא הייתה דוממת.

יכול להיות שהגוזלים פרחו מן הקן?

הילה אמרה מיד: "קרה משהו"

בתגובה גברית ואבהית מגוננת ניסיתי לשכנע:

"הכל בסדר...כנראה הגיע השלב והם פרחו מן הקן.."

הילה לא התרצתה, גררה סולם מן המחסן וטיפסה עליו וכשהגיעה למעלה והציצה אל הקן הבליחה מגרונה צעקה חנוקה: "אוי לא!"

הבטתי בפנים המתכרכמות שלה ומיד צפו במוחי תמונות מתוך המוני האירועים שנזעקתי לתמוך בה כשאוגרים וחתולים וכלבים בהם טיפלה  איבדו את חייהם.

אבל הפעם לא היו חתולים או כלבים וגם לא גוזלים.

"נחש" לחשה הילה, נטועה בראש הסולם.

הרגשתי דקירה מזדחלת אל תוך הלב שלי, אבל הדחקתי אותה.

הדחקה מקצועית שסיגלתי לי כבר בגיל צעיר, כשבמשך שלוש שנים רצופות הגיע בכל שנה מלאך המוות ונטל אחות, אמא ודודה.

הדחקה שהתאפשרה כי תמיד נדרשתי לפעול פעולה כלשהי בעקבות בשורת האיוב שהגיעה במפתיע.

 ותמיד קמתי ופעלתי.

גם עכשיו.

הורדנו את תיבת הקינון.

אל תוך הטבעת שבראש התיבה השחלתי ענף ארוך והרמתי את התיבה.

התקדמנו לכיוון היער תוך שאני נזהר לא לטלטל את התיבה ולגרום לנחש להיבהל ולצאת.

30 צעדים והגענו אל היער.

הנחתי את תיבת הקינון על האדמה וחיכינו לראות את הנחש יוצא.

הוא לא שיתף פעולה.

הבטתי פנימה .

הוא שכב שם, מכונס, שחור ושמנמן.

נטלתי ענף קטן ששכב על האדמה ומיניתי אותו להיות "המשכנע".

הענף קיבל את תפקידו בהכנעה, השתחל בעזרתי אל תוך התיבה ודחק בנחש לשנות תנוחה.

הנחש השתכנע.

זחל בחרישיות מתוך התיבה והחליק אל תוך ערמת עלים שכיסתה את האדמה.

השקט שהשתרר ביער איפשר להמון קולות להתרוצץ בתוך הראש שלי:

-"גם לנחש יש זכות לאכול...גם הוא רעב וצריך להתקיים..."

-"יש סיכוי טוב שהגוזלים כבר לא היו שם כשהוא הגיע"

-"איך לעזאזל הוא הצליח לטפס לגובה כזה על עמוד חלק לגמרי?"

-"מה זה משקף לי בחיים שלי?"

השאלה האחרונה הייתה הכי מפחידה.

כל כך מפחידה שסירבתי לעסוק בה.

הסחתי את דעתי ממנה בכל ההסחות האפשריות שיכולתי למצוא בעולם הבלתי נדלה של הסחות.

אבל בלילה היא הזדחלה אל תוך החלומות שלי ויצרה סרטונים שהצליחו להעיר אותי .

קראתי לעזרה את המגינות שלי. אלה שהגיעו אליי ביחד עם יכולת ההדחקה. רוחות אמי ואחותי הבכורה המגוננות עליי.

כשם שעזרו לי בעבר ויצרו סביבי בועה מגינה בלבנון ובעזה ובסביבות לא פחות קשוחות כמו עולמות הבמה והטלויזיה,

גם עכשיו פרשו עלי שמיכת רוגע שאיפשרה לי לנשום סדיר ולהירדם.

 

חודשיים אחרי שחזרתי לארץ, קיבלתי ציוץ מכיוון הווטסאפ.

"אבא, הניקוי עבד. יש לי תינוק בבטן"

השמחה הגדולה התערבבה בנשימה עמוקה שניסתה להבריח את המחשבות על הדרך הארוכה שיש לאסופת התאים העובריים עד שתגיע להיות ילד בריא עם מערכת חיסון איתנה .

יכולת ההדחקה שלי כבר לא עבדה.

דחקתי את המחשבות אל הרגליים והן שבו וזחלו מאחורי הגב, נאחזות בעורף ונכנסות בחזרה דרך האוזן, זוחלות בין אונות המוח ברחש מאיים.

ודווקא ברגע הזה צמחה בי הבנה.

זה השיקוף! זה מה שהנחש משקף לי!

הוא לא מסמן את מה שקורה או את מה שיקרה.

הוא משקף את הפחדים והחששות שלי.

אלו רק פחדים וחששות. לא מציאות.

ובמשך עשרים השנים האחרונות  כבר למדתי איך להתמודד ולגרש פחדים וחששות.

לא הדחקה. עליה גיליתי שהיא אכן עובדת אבל המחיר שלה כבד מדי.

הדרך שלמדתי היא ליצור את המציאות המיטיבה שלי.

קודם לדמיין אותה, ואז להחזיק את התמונה הזו בתוך הדמיון שלי.

בכל פעם שיגיע נחש החששות- לעטוף אותו בתמונה של המציאות המיטיבה העתידית.

ואז גם לצרף פעולות בעולם הפיזי. פעולות שמחזקות את המעטפת הרוחנית והפיזית שלי.

קבלה, נתינה, אהבה.

התחלתי לעסוק בפעולות האלה באינטנסיביות.

 ואז- פגישה לא מתוכננת שלחה סיוע מפתיע לפעולות שלי.

 ועל זה -בחלק השני של הסיפור- "השמיכה".

​

​

​

​