אמריקה 2023. הטיסה(חלק שני).

 

 

השעה אחת עשרה ועשרים לפני הצהריים.

אני עומד מול השלטים בתחנת הרכבת הסואנת של נמל התעופה היתרו, מנסה להבין איפה אני מוצא את הפיקדילי ליין...בין שלל השלטים במרום התחנה אני לא מוצא שלט עם השם הזה...

על גבי תלוי תרמיל קטן עם החצוצבאך. אני אוחז את ידית מזוודת העלייה למטוס.

נושם עמוק.

שש וחצי השעות שהיו מתוכננות לנחיתת הביניים הזו התקצרו להן. המטוס נחת באיחור של חצי שעה  וחלפה עוד חצי שעה עד שיצאתי מפתח נמל התעופה ובכל זאת עדיין יש לי חמש וחצי שעות עד הטיסה לוושינגטון. ג'ון כתב לי לעלות על קו הרכבת התחתית "פיקדילי ליין" עד תחנת סאות' קנסינגטון,שביציאה ממנה הוא יחכה לי ושמשך הנסיעה יהיה חצי שעה. אם אמצא עכשיו את ה"פיקדלי ליין" אגיע ב  12 לתחנה וזה יותיר לנו שעתיים לאכול יחד ארוחת צהריים במסעדה הפולנית שנמצאת שתי דקות הליכה מפתח התחנה. כך הבנתי מג'ון.

אבל איפה מתחבא ה"פיקדילי ליין"?

אני צועד כמה צעדים לאחור כדי לקבל פרספקטיבה טובה יותר , סורק את החלל שמלא בשלטים ...ואז אני מבחין בשלט קטן עם לוגו שמהדהד לי מוכר...זה הלוגו של האנדרגאונד!  ואכן מתחת ללוגו כתוב בקטן-"אנדרגראונד" וחץ צנוע מפנה אותי ימינה.

יש! אני צועד במהירות לעבר דלת שאחריה שלט גדול עם שמות כל הקווים ומתחתיו מכונה לממכר כרטיסים. 

מוציא מהכיס את שטרות הפאונד המזומנים שהכנתי בדיוק בשביל המכונה הזו.

מחפש את פתח הכנסת המזומנים...אין כזה.

אני בוהה במכונה במבוכה. המכונה מחייכת אלי:

"אני צמחונית..אוכלת רק כרטיסי אשראי".

אני מנתר אל המכונה הסמוכה.

-"אולי את אוכלת כל?"

היא מהדקת את פיה בסרבנות ופולטת בחצי פה:

-"בג יור פרדון, אונלי קרדיט קארדס"...

אני שולף כרטיס אשראי, מתפלל שהמכונה הבריטית הבררנית תסכים לקבל אותו.

היא מחייכת אלי, נענית לתפילה ופולטת כרטיס נסיעה ברכבת התחתית.

 

השעה אחת עשרה שלושים וחמש. בשער של "פיקדילי ליין".

עובד רכבת חוסם בגופו את הכניסה ופולט כמה משפטים במבטא כבד שלשיטתו זו אנגלית בהגייה קוקנית אבל לאוזניים שלי זה נשמע כמו בליל הברות לא מובן.

" אקסיוז מי?" אני מבקש שידור חוזר..

הוא מתאמץ ואני מצליח איכשהו להבין ש-"אין מעבר. הפיקדילי ליין לא עובד היום".

אני נושם עמוק.

"אתה יכול להגיד לי איך אני יכול להגיע לתחנת סאות' קנסיגטון עם קו אחר?"

"וול.." הוא נאנח "יו קן בלבקשטת תמברגלייד קומבינון"

אני לא מבין שום מילה ממה שהוא מציע אבל הוא מושיט אצבע מכוונת לכיוון שאני מבין שאליו אני צריך ללכת. ויתור על ניסיון נוסף איתו משחרר אותי להתקדם לכיוון שהוא סימן, לחפש מישהו שנראה לי שיהיה בעל מבטא לונדוני .

מבין שלל הטיפוסים המעניינים שחולפים בתחנה, אני מאתר גבר צעיר בחליפה ועניבה שנראה לי מתאים. אני שואל והוא אכן נענה ומבצע את התפקיד שייעדתי לו ובהגייה ברורה מסביר לי איך להגיע.

מדבריו אני מבין שני דברים:

-שאין קו ישיר ואני צריך להחליף קו בתחנת "פדינגטון".

- שאולי שוטר הגבולות הבריטי מהחלק הראשון של הסיפור הזה -צדק. אולי אני לא בדיוק יודע מה אני עושה...

אבל אני אדם אופטימי ומאמין שאצליח להגיע באיזשהו זמן סביר לארוחה המשותפת עם ג'ון.

 

השעה אחת וחמש דקות.. ג'ון ואני נפגשים בפתח של תחנת סאות' קנסיגטון.

שעה וחצי מאוחר מהתכנון המקורי.

אני נהנה לספר לו את תלאות הדרך תוך הליכה מהירה ברחובות לונדוניים קטנים וחביבים.

השעה אחת ועשרה.

אנחנו ישובים ליד השולחן במסעדה הפולנית.

אכן שתי דקות הליכה מהתחנה. שתי הדקות האלה הן החלק היחיד עד עכשיו שעבד כמתוכנן.

השיחה קולחת.

 הסיפורים של ג'ון מתערבבים בכיסונים וביין הלבן, מפנים אלי חיבה והערכה, הסיפורים שלי מתערבלים אל תוך הסודה והמלפפון החמוץ, מפנים אל ג'ון אהבה, שעשוע ושמחה על המפגש...בשמונה עשרה השנים שעברו שוחחנו רק דרך מיילים וכמה פגישות זום והמילים מושכות אותנו לעוד מילים ובקצה האחורי של הראש  שלי עולה המחשבה שממש טוב וחשוב היה לקיים את הפגישה הזו ...ועוד מחשבה מתגנבת ואומרת שכדאי להתבונן בשעון ולהיות בתשומת לב לזמן ולאזהרה של שוטר הגבולות הבריטי.

 

השעה שתיים ארבעים וחמש.

אני מביט בשעון. אפופי יין ואוכל פולני מבינים ג'ון ואני שכבר מאוחר והזמן קצר. מאוד.

"אני מציע שתיקח את רכבת האקספרס. היא יותר יקרה אבל יש אותה כל רבע שעה והיא מגיעה להיתרו תוך רבע שעה. אתה יכול להיות בשדה כמעט שעתיים לפני הטיסה" אומר לי ג'ון ואני לגמרי מסכים איתו .

רכבת אקספרס!

אנחנו יוצאים במהירות מהמסעדה ומגיעים לתחנה תוך שתי דקות.

ג'ון עוזר לי להתמודד עם מכונות הכרטיסים הצמחוניות וכשבידי כרטיס אקספרס אנחנו נפרדים בחיבוק.

 

השעה שלוש.

אני על הרציף של רכבת האקספרס. מחכה לרכבת, שם לב שאין כמעט אנשים על הרציף.

אפוד צהוב זוהר ובתוכו ספון עובד רכבת מהלך על הרציף וכשהוא חולף על פני אומר לי בדרך אגב:

-"הרכבת של שלוש ועשרה מבוטלת"

אני בולע רוק ונושם עמוק.

-"ומתי הרכבת הבאה?" אני שואל

"בשלוש עשרים וחמש" הוא עונה אבל משהו בהבעת הפנים שלו נראה לי חשוד...

אני עושה חישוב מהיר.

הרכבת של שלוש עשרים וחמש נוסעת במשך רבע שעה. זה אומר שאגיע להיתרו בשלוש וארבעים. הטיסה שלי בחמש ועשר דקות. קצת צפוף. אבל בכל זאת שעה וחצי לפני הטיסה כשיש לי רק מזוודת עלייה למטוס ועשיתי כבר צ'ק אין...אני אספיק להגיע למטוס.... נראה לי...

 

השעה שלוש ועשרה.

 האפוד הצהוב עומד לידי ושנינו מביטים אל עבר הנקודה ממנה אמורה להגיח רכבת האקספרס בעוד 15 דקות. מקצה הרציף מגיע גבר עם חזות סינית, מגלגל לצידו מזוודה ענקית בצבע צהוב-לימון. הוא פונה אל האפוד הצהוב  באנגלית ובמבטא בריטי מושלם.

"הטיסה שלי בשעה חמש. אני יכול לסמוך על זה שהרכבת של שלוש עשרים וחמש תגיע?"

האפוד הצהוב מהסס.

אני נדרך. מביט בשניהם.

אחרי שתיקה של כמה שניות האפוד הצהוב פולט: "יש סיכוי שהרכבת של שלוש עשרים וחמש לא תגיע...פשוט יש רכבת תקועה על הפסים ולא ברור מתי יצליחו לחלץ אותה... אם אתה רוצה להגיע לטיסה של חמש אני בהחלט ממליץ לך לקחת מונית"

עוד בטרם מסתיים המשפט של האפוד הצהוב מסתובב הסיני-בריטי על צירו, פולט במבטא הבריטי המושלם שלו "ת'נק יו סו מץ'", מושך אחריו את המזוודה הצהובה ופוסע במהירות לכיוון היציאה מהרציף.

בתוך הראש שלי מתחיל דיון סוער.

גד: "לקחת סיכון ולחכות לרכבת של שלוש עשרים וחמש?"

אנדריי: " אתה יודע שאני לא מפחד מסיכונים, אבל אם אני מסתכל אחורה על היום הזה -נראה לי שזה לא סיכון אלא טיפשות...הרכבת אקספרס הזו לא תגיע...אני די בטוח שהיא והרכבת של פיקדילי ליין שותות  בירה באיזה פאב "

גד: "אז מה? לקחת מונית? זה יעלה המון כסף...ומצד שני... לאחר לטיסה יעלה הרבה יותר ..."

אנדריי:" נו, מה אתה עומד כמו עציץ? תרדוף אחרי הסיני-בריטי ותשאל אותו אם הוא רוצה לחלוק איתך מונית...נו...רוץ אחריו, הוא תיכף נעלם"

אני פותח בריצה קלה לעבר הסיני-בריטי. המזוודה הצהובה שלו זוהרת בין המוני האנשים  ומאפשרת לי לאתר אותו בקלות. אנחנו פוסעים במהירות זה לצד זה.

"אתה רוצה לחלוק יחד מונית?...גם הטיסה שלי קרובה מאוד"

"בהחלט" עונה הסיני-בריטי ומתחיל לרוץ. אני לצידו, סומך על כך שעם כזה מבטא בריטי הוא יודע בדיוק היכן נמצאות המוניות.

 

השעה שלוש ועשרים .

הסיני-בריטי ואני ישובים בספסל האחורי של המונית הגדולה, לרגלינו מתחככות המזוודה הענקית הצהובה-לימונית שלו ומזוודת העלייה למטוס הקטנה והירוקה שלי. בזרועותי תרמיל החצוצבאך.

הנהג שואל: "לאיזה טרמינל אתם צריכים?"

"חמש\שלוש" אנחנו עונים יחד ומבינים שכל אחד מאיתנו צריך טרמינל אחר.

הנהג מציע: "ניסע קודם כל לטרמינל חמש, הוא בדרך"

אני שמח.

"מצויין" אני אומר.

הסיני-בריטי מערער על ההצעה: "לא, אני צריך לטרמינל שלוש והטיסה שלי עם קתאי אייר יותר מוקדמת"

אני נושם עמוק. הטיסה שלי יוצאת מטרמינל חמש- עשר דקות  אחרי הטיסה שלו...

"אני מסכים" אני אומר לנהג, מקווה שלא עשיתי טעות.

אנחנו בתוך פקק תנועה קטן בתוך לונדון.

אני מנסה להביט אל תחילת הפקק וחושב שיכול להיות שבעוד אנחנו תקועים בפקק הזה,  רכבת האקספרס של שלוש עשרים וחמש הגיעה ועכשיו היא דוהרת לה אל עבר היתרו?

" מתי נגיע להיתרו"? אני שואל את הנהג

" אני מאמין שתוך ארבעים וחמש דקות" הוא עונה  בקול אכפתי "אני בהחלט מאמין שתגיעו לטיסה".

תקוע באחורי המונית בין הסיני-בריטי למזוודות הצהובות-ירוקות אני מבין שאמונה היא הדבר היחיד שנותר לי להחזיק בו.

 אמונה ותיק החצוצבאך....

כיוון שלסיני-בריטי ולי ברור שיש לנו ארבעים וחמש דקות משותפות אנחנו יכולים לשחרר את הדאגות ולהתפנות לשיחה נינוחה.

מסתבר שהוא מהונג קונג. מה שמסביר את הסיניות והבריטיות הכרוכות בקפידה סביב גופו.

הוא בנסיעת עסקים באירופה, בשליחות חברה של שיחות טלפון מאובטחות.

יש לו שלושה שמות -אחד בסינית רשמית, אחד בניב סיני מקומי ואחד לעולם המערבי.

לאוזניים שלי שלושתם נשמעו אותו דבר  - משהו סביב "גיו", אבל הוא אומר שלסינים זה נשמע לגמרי שונה.

גיו ממשיך לספר על הבעיות שיש בהונג קונג עם השלטון הסיני ובדרך אגב מעיר שהוא יודע שגם בישראל יש בעיות עם השלטון ובית המשפט.

"מה, שמעתם בהונג קונג על מה שקורה בישראל?"

גיו פורץ בצחוק מתגלגל-"בטח...בכל העולם יודעים על מה שקורה בישראל".

גם אני מצטרף בצחוק מתגלגל משל עצמי, מבחין איך הנהג מביט עלינו בתמיהה במראה שלו, לא מבין על מה עולץ "צמד מכחישי האיחור לטיסה" ששוכן אצלו במונית.

אני מביט מדי פעם בחשש אל המונה שמדלג בחדווה מפאונד לפאונד וכדי להסיח דעתי מהמספר הגבוה שהוא יראה בסוף הנסיעה אני מבקש מגיו את חוות דעתו על טלפונים סיניים בכלל וספציפית על טלפון השיאומי שלי, וגם מבקש לשמוע פרטים מעניינים על הונג קונג- והנה הנסיעה חולפת במהירות, מדלגת בין פקקים ומחלפים ומגיעה אל טרמינל 3.

המונה מראה 78 פאונד.

 גיו מגיש לי שטר של 50 פאונד ומזנק החוצה, המזוודה הצהובה-לימונית מזנקת אחריו. 

אני מביט בשעון-השעה ארבע וחמש דקות.

נהג המונית דוהר לכיוון טרמינל חמש.

 

השעה ארבע וחמש עשרה דקות.

אני יורד בפתח הטרמינל, משלם לנהג 103 פאונד, מניח על גבי את תרמיל החצוצבאך, אומר למזוודה הירוקה-

"עכשיו את רצה את ריצת חייך"  ומתחיל לרוץ .

אם הכל ילך טוב, תוך חצי שעה אהיה בשער העלייה למטוס ואכנס  עם אחרוני הנוסעים...

ואכן הכל הולך טוב, אפילו רץ...

 בביקורת הדרכונים אין כמעט תור.

 בשיקוף המזוודות יש תור קצר במהלכו אני נשאל אם יש לי נוזלים במזוודה ואני עונה בשלילה. המזוודה הירוקה עדיין מתנשפת מהריצה, נשכבת על מסלול השיקוף ואז...

צלילי אזהרה צורמניים עולים ממכונת השיקוף.

אני רואה את המזוודה הירוקה שלי מוסטת למסלול פנימי שפתוח רק לאנשי הביטחון.

דממה .

דממה בראש שלי, דממה סביב המזוודה הירוקה שמסתכלת אליי בחוסר אונים.

ביננו חוצצת אך שרשרת מתכת בריטית סמכותית שכל מהותה לא לאפשר לי להתקרב אל המזוודה המוקצה מחמת שיקוף. 

אין בסביבה אף איש ביטחון.

אני עוצר את עצמי מלרכון מתחת לשרשרת ולחלץ את הירוקה.

 

השעה ארבע שלושים וחמש.

אל המזוודה הירוקה ניגשת אשת ביטחון שחורה עטויית כפפות לבנות שקופות.

ההליכה הקופצנית-אך-נינוחה שלה מעודדת אותי להגיד לה-

"הטיסה שלי בעוד חצי שעה..מסכימה לעזור לי ולעשות את זה במהירות?"

היא מחייכת-

 "סר, אני אצטרך לפתוח את המזוודה שלך ולבדוק אותה. יש לך בקבוק ענק עם נוזל בתוך המזוודה ולפי החוקים שלנו זה לא אפשרי" והיא תוחבת ידיים בעדינות אל הירוקה, שולפת מתוכה בתנועת ניצחון את ג'ל הגילוח.

אני מרים ידיים בכניעה, מתאפק לא להגיד לה שזה לא "בקבוק ענק".

"אני ממש מתנצל, לא ידעתי שזה נחשב נוזל"

היא מחייכת-

"אני אצטרך לזרוק את זה סר.."

אני מביט בשעון שתלוי מעליה- השעה ארבע ארבעים ושתיים.

"בטח, תזרקי את זה , אין שום בעיה"

היא מחייכת אלי בחיוך שאומר "אני לא ממש צריכה את האישור שלך" וג'ל הגילוח עושה דרכו אל מטמנה בריטית.

אשת הביטחון עוזרת לי לרכוס את הריצ'רץ של הירוקה.

"שתהיה לך טיסה נעימה, סר" אני שומע מאחורי גבי כשאני כבר רץ הלאה לכיוון שער העלייה למטוס, מדמיין איך אני מגיע אל שרוול הכניסה למטוס כשכבר מתחילים לנתק אותו מהדלת ואני קופץ את קפיצת חיי ומגיע אל המטוס...

בדרך יש עוד כמה גרמי מדרגות נעות שאני רץ עליהן תוך הרמה באוויר של הירוקה, ועוד כמה מסדרונות שעוד אנשים סביבי רצים בהן, כנראה גם הם פליטים של רכבת האקספרס התקועה...אני עוקף את כולם, מודה למסלולי היער ששיפרו את כושר הריצה שלי, שומע ברמקולים את הכריזה :

"נוסעי קבוצה מס' 2 של טיסת בריטיש איירווייז לוושינגטון מתבקשים לעלות לטיסה"

עוד 2 דקות ריצה ואני מגיע אל השער.

כמה עשרות אנשים עומדים בתור, מפנים מקום לאנשי קבוצה מס' 2 לעלות למטוס.

אני מביט בכרטיס העלייה למטוס שלי.

"קבוצה מס' 2" .

אני נעמד בתור הקצר ותוך 2 דקות נכנס למטוס.

 

השעה ארבע חמישים ושתיים.

פעימות הלב שלי חוזרות לקצב סדיר ואני מביט בכרטיס העלייה למטוס על מספר המושב שלי.

זכור לי מהצ'ק אין החטוף שעשיתי מאוחר בלילה שהמושב נמצא איפשהוא בקדמת המטוס.

אני מתקדם אל קדמת המטוס, עובר דרך מחלקת הביזנס ומגיע אל המושב שלי.

רגע...

זה מושב בביזנס...

אני בודק שוב את מה שרשום בכרטיס...משווה עם המספר על המושב-

אכן. מחלקת ביזנס.

דיילת ניגשת אלי עם החיוך הכי רחב ולבבי שזכיתי אליו אי פעם מדיילת כלשהי, בידיה כוס ובקבוק שמפניה.

"ברוך הבא סר, תרצה לשתות כוס שמפניה?"

בשבריר השנייה שחולף עד שאני עונה לה, מתפרץ גד לתודעה שלי –

"אולי נשאל אותה איך קרה הפלא הזה שבזכותו קיבלתי מושב בביזנס?"

"השתגעת?" מתפרץ אנדריי "שום מילה! תתנהג כאילו זה לא יכול להיות אחרת"

" בשמחה רבה"  אני עונה לדיילת, מתיישב במושב הרך והמרווח שבולע אותי אליו, לוגם מהשמפניה ונושם לרווחה.

השעה חמש בדיוק.

דרך החלון אני רואה מטוס של "קאתאי פסיפיק" מתכונן להמראה על המסלול. אני מרים את כוס השמפניה לעברו-

"יאללה גיו! טיסה נעימה"

אנדריי לוגם את השמפניה עד סופה ואומר לגד-

"תראה איזה יופי עובדת השיטה...דוחים, דוחים ומקבלים שדרוג לביזנס"

גד מעיין בתפריט מסעדת השף של המחלקה, מרים רגליים לתנוחת שכיבה, מחייך ועוצם עיניים.

אמריקה, אנחנו בדרך.