אנחנו ישובים במעגל על האדמה בחורשה בקצה הישוב.

יום יער לכיתות ה'-ו' .

כולם ילדים מישובי העוטף שחיים עכשיו בערבה.

בית הספר שלהם הוקם שבועיים קודם וכל כיתה מקבלת יום בטבע בשבוע.

הילדים תוססים, המורות מנסות להשקיט אותם.

אנחנו -ארבעה מדריכי שומרי הגן ו2 בני נוער (עוזרי מדריך מקבוצות הנוער של שומרי הגן), מפוזרים בין הילדים והמורות שלהם במעגל, נושמים, מנסים להרגיע את המעגל בעצם הנוכחות השקטה שלנו.

זה לא עובד.

שחר המדריך עוצם עיניים ומבקש מהילדים להקשיב לקולות המקיפים אותנו-

"כמה ציפורים אתם שומעים? מהיכן? יכולים לזהות צלילים ולשייך לציפורים שונות? אילו עוד צלילים יש במרחב?"

אני עוצם עיניים ומתמסר לתרגיל. שומע בעיקר את הרחש של הילדים שהולך ומתגבר.

אני פוקח עיניים ומביט בילדים. הם מביטים זה בזה, חלקם מצחקקים, חלקם מדברים בלחש, חלקם מנסים להציץ בטלפון בלי שהמורה תראה.

שחר לא מוותר ומנסה עוד תרגיל.

אני נושם, מקווה שהמעגל יסתיים בקרוב ואני אקום ואעשה את מה שתכננתי מראש.

שבוע קודם פגשנו את הקבוצה הזו.

ארבע שעות. עשרים ושבעה ילדים.

ארבע שעות שבסופן אמרתי לחברי הצוות שלי :

"אני לא יכול להמשיך ולהדריך באופן הזה....לא תחת הכותרת של "מדריך שומרי הגן".

אם צריך -אני מוכן להכין פיתות על המדורה, לבשל...אבל כדי למלא את תפקיד "מדריך שומרי הגן " אני זקוק ליחס מדריך-חניך נמוך...נכון שזה בדרך כלל מדריך על 8 ילדים, אבל בקבוצת ילדים שעברו כזה משבר היחס הנכון הוא מדריך על כל 4 ילדים ורצוי מדריך על 2 ילדים.... אני זקוק גם שלפחות חלק מהילדים יביעו רצון בפעילות שאני מציע...."

שחר הביט בי בסבלנות ושאל:" בהתחשב שהמצב לא משתנה, יש איזו דרך שבה אתה רואה שאתה יכול להישאר כאן?"

נשמתי עמוק...הצבעתי על עיגול של צל בין העצים במרחק של 50 מטר-"אני יכול לשים מחצלת שם בין העצים, ומי שירצו ללמוד קליעה בעלי תמר- שיבואו לשם"

שחר חייך:"נשמע לי סבבה"

"אתה בטוח?....יכול להיות שלא יבוא אליי אף אחד.. "

שחר הנהן " אין לי בעיה עם זה"....

-עבר שבוע. המעגל מסתיים סוף סוף ואני נעמד ומצהיר-

"מי שרוצה ללמוד קליעה בעלי תמר- אני יושב שם על המחצלת"

לא רואה תגובה על פני אף אחד מהילדים .

הם ניגשים לענייניהם ואני ניגש אל המחצלת, שם כבר מוכנים העלים.

אני מתיישב ומתחיל לקלוע.

אני נהנה מהקליעה. קליעה מאורית מסורתית שבהתאמה קלה ניתנת לביצוע בעלי תמר מקומיים. היא מדיטטיבית, נעימה, ואני אוהב את המראה של התוצר שמתקבל ממנה.

עוברות 5 דקות ואני מרים את הראש, מתבונן לעבר הילדים.

הם עסוקים בעניניהם, מפוזרים במרחב, חלקם רודפים זה אחר זה, חלקם משוחחים בינהם.

אף אחד לא מתקרב אליי.

מחשבות מצליחות לחדור מבעד למסך הריכוז בתנועות הקליעה אל תוך התודעה שלי:

"בסוף המעגל היה אפשר לפרט קצת על הקליעה, להראות תוצר סופי, לגרות אותם...אבל הסתפקת במשפט מאוד לא מושך...אתה בכלל רוצה שמישהו מהם יגיע?"

אני מסיט את המחשבה ומתרגל את המילים בהן אני מלמד את הקליעה:

"שלב ראשון- מעל שניים מתחת לאחד-מקביל לאדמה...שלב שני- מעל אחד מתחת לאחד מקביל לעלה"

הקליעה מתקדמת, כבר יש בין ידי רצועה ירוקה ויפה של 40 ס"מ.

עוברות עוד 10 דקות.

אני מביט אל מרכז החורשה. חלק מהילדים ניגשים אל המדריכים האחרים ומשתתפים במיומנות שהם מציעים . ילדים אחרים עוברים על פני בדרך למשהו שמעניין אותם בפאתי החורשה.

נראה שאין להם עניין בי או ברצועה המאורית שאני קולע.

עוד מחשבות דוחקות להיכנס אל תוך ההכרה שלי:

"נכון שהם הסכימו אבל זה לא חברי כלפי הצוות שלי - להשאיר אותם לנפשם עם כל הילדים... "

וגם- " ואולי אני נראה לילדים מין זקנצ'יק תמהוני שעוסק במלאכה לא רלוונטית? אני לא מלמד דברים שיכולים להיות שימושיים כמו לבנות מחסה, להדליק אש באמצעות צור...אני לא מכין דברים טעימים כמו פיתות על המדורה..."

אני מסלק את המחשבות באמצעות המנטרה:

" שלב ראשון-מעל שניים מתחת לאחד מקביל לאדמה..."

עוברות עוד 15 דקות. שוב מרים את הראש- חלק מהילדים מתרחקים מעבר לגבולות שהגדרנו והמורות עסוקות בשכנוע שלהם לחזור, חלק קטן מהם מצטרף לשאר המדריכים וחלק נוסף יושבים ומתווכחים. האווירה מרגישה מפוזרת.

עלי התמר שלצידי אסופים באלומות, מוכנים להיכנס אל תוך הקליעה.

המיינד שלי מבין שאני נאבק בו, בינתיים בהצלחה.

הוא מטיל אל המערכה ביננו נשק מתוחכם.

אל ההכרה שלי עולה זיכרון מגיל בית הספר היסודי. בחצר בית הספר בהפסקה הגדולה מתחלקים לקבוצות כדי לשחק כדורגל. שני הספורטאים הטובים של הכיתה- סוויסה מצד אחד וקובי מצד שני בוחרים מי יהיה איתם בקבוצה. בכל פעם הם בוחרים אחד. אף אחד מהם לא בוחר אותי.

מכסת השחקנים מתמלאת ואני נשאר בחוץ. אני מעמיד פנים שזה לא מפריע לי והולך הצידה, מוציא ספר מהתיק וקורא. אבל לא מצליח להתרכז כי העלבון שורף מבפנים.

ועכשיו, יותר מחמישים שנים אחרי, העלבון הזה מנסה להתמקם שוב בתוך הלב. אני שם לב אליו ומנסה לסלק אותו –" שלב שני -מעל אחד מתחת לאחד מקביל לעלה..."

עברו 45 דקות מאז התיישבתי לקלוע. העלים הפכו לרצועה קלועה שמקיפה לי את הראש. אני בודק את הגודל כדי לסיים אותה ואז שומע לצידי קול:

"אתה יכול ללמד אותי איך עושים את זה?"

אני מביט אל מקור הקול.

ילדה עם צמה ועיניים גדולות מתבוננת בסקרנות ברצועה הקלועה.

"בטח" אני עונה בשמחה "בואי שבי על המחצלת ותכיני את העלים...רוצה להכין רצועה לראש או משהו יותר קטן כמו צמיד ליד?"

"לראש!" היא עונה בביטחון.

אנחנו מתחילים לקלוע. לא עוברות יותר משלוש דקות ועוד ילדה מגיעה.

"מה אתם עושים?"

אני מציע לה להצטרף " בואי, תראי מה אנחנו עושים"

כאשר שלושתנו כבר אחרי הכנת העלים, בשלב ה- "...מעל שניים מתחת לאחד מקביל לאדמה"

מגיעים שני בנים ואחריהם מגיע מורה, ואחריהם עוד כמה ילדים ולפני תום השעה מאז התישבתי לקלוע כבר יש סביבי עשרה ילדים וילדות ושני מבוגרים בשלבים שונים של הקליעה. אני מג'נגל בינהם, עוזר לאחת בשלב הכנת העלים, לשני בשלב של תחילת הקליעה, לשאפתניים בינהם אני מלמד איך מאריכים את הקליעה... נהנה לראות את התוצרים המוצלחים של חלק מהם, מעודד את האחרים שמתקשים בזיכרון הפעולות או במיומנות המוטורית של האצבעות ו...

שלוש שעות עוברות ביעף בלי שום מחשבה מעכבת שעוברת לי בראש.

מעגל הסיום של המפגש.

הילדים שקטים, קשובים, מפוייסים, משווים בינהם תוצרים של הפעילות שלהם בארבע השעות תחת עצי האשל בחורשה.

בסיום המעגל הם קמים ופוסעים בחזרה לכיוון בית הספר. צוחקים, חולקים חוויות ותכניות לאחר הצהריים, מנחשים מה יוגש לארוחת הצהריים.

אני מהרהר –"איזו קליעה אלמד בפעם הבאה?"