2024 סיפורים מאמריקה
את הסיפור הזה פחדתי לכתוב.
הוא מסתובב בין חדרי התודעה שלי כבר שנה שלמה, אבל בכל פעם שהוא ביקש לראות את אור העולם דחקתי אותו אל החדרים האחוריים.
"זמנך יבוא" הבטחתי לו.
"אבל מתי צפוי להיות הזמן הזה?" הוא היקשה בעקשנות סיפורית.
"כש..." גמגמתי "כשהדברים יתבררו יותר..."
אבל "הדברים" טיבם להתברר באיטיות...חלקם מתבהרים עכשיו וחלקם אולי רק בעוד 20 שנים.
ומכיוון שכפי הנראה לא תהיה לי וודאות מלאה גם בעוד 20 שנים- החלטתי לכתוב את הסיפור כבר עכשיו .
חלק ראשון- תיבת קינון
תחילתו בקיץ של 2022.
הביקור הראשון שלי במרילנד בבית של הילה ביתי וניק(ולס) בן זוגה.
"ניק ואני החלטנו להביא ילד לעולם" בישרה לי הילה "ואנחנו רוצים שהגוף שלנו יהיה מוכן ובריא ומטוהר אז החלטנו לעשות תהליך ניקוי של עשרה ימים. רוצה להצטרף אלינו לניקוי?"
הילה אחראית על תחום ההרפתקאות במשפחה. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי במצבים שלא הייתי מגיע אליהם בלעדיה. ממתקני לונה פארק מעוררי אימה דרך לילה מטלטל עם חמאת קנאביס בבטן, השתתפות בג'אם סשן בוושינגטון ועוד כהנה וכהנה.
בכל אופן ההצעה שלה הגיעה אחרי עשרה ימים בהם נהניתי מהשפע הקולינארי שהמקרר הביתי וכמה מסעדות מקומיות הרעיפו עלי. שפע שלעיתים הרגיש משביע מדי.
חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לעשות ניקוי קיץ, ובכל מקרה האלטרנטיבה של לאכול ארוחות רגילות בזמן ששאר דיירי הבית מערבבים אבקות לשייקים ושותים מרקים הרגישה לי כאלטרנטיבה מתבודדת.
החלטתי להצטרף לאתגר הניקוי.
במשך כמה ימים הכנו את כל החומרים .
ערבבנו אבקות לבנות, חומות, ורודות, ירוקות....
בדקנו שיש לנו את כל תערובות התה והמצרכים למרקים.
אני התגוררתי בקומה התחתונה של הבית, שהקיר החיצוני שלה הוא דלת הזזה מזכוכית שמשקיפה אל מדשאה עם עצי פרי ומאחוריהם יער אלונים.
מעבר לדלת הזכוכית - סככה שנוצרה ממרפסת העץ של הקומה שמעליה.
על גג הסככה הציבה הילה שתי תיבות קינון אותן צבעה וקישטה בפרחים "כדי שציפורים תשמחנה לבוא ולהטיל שם ביצים". ובנוסף לקישוטים הציבה את התיבות בגובה שלושה מטר מהאדמה "כדי להרחיק מהחתולים ולתת לציפורים תחושת ביטחון" אמרה הילה בעיניים מלאות תקווה.
בכל בוקר יצאנו לבדוק את תיבות הקינון, אבל לא נראה שום סימן של קינון.
עוד יום ועוד יום, אבל בית המלון המהודר שהכינה הילה נותר שומם.
ואז הגיע יום שבת. הזמן לתחילת הניקוי.
אחרי יומיים של שתיית שייקים ומרקים הרגשתי קליל, כמעט מרחף, וכמעט שלא שמתי לב לציוץ הציפור שנשמע לי טבעי לגמרי במצבי האוורירי.
אבל עוד ציוץ ועוד אחד דחקו בי להביט למעלה- אל תיבת הקינון.
ציפור זעירה נכנסה אל התיבה כשבפיה אניץ של קש ויצאה במהירות, מזדרזת לכיוון היער.
במשך שמונה הימים של הניקוי המתה אחת מתיבות הקינון מפעילות מאומצת של זכר ונקבה שנכנסו ויצאו ממנה ואחרי עוד ימים שעברו נשמעו ציוצים.
הילה הייתה מאושרת.
תיבת הקינון שעליה עמלה מילאה את ייעודה.
ואני התבוננתי בהילה וראיתי איך היא ממשיכה לעמול ולהכין את הגוף שלה כך שיוכל להביא אל העולם הזה נשמה וגוף חדשים.
בבואת התיבה השתקפה בגופה של הילה.
סביב התיבה חוללה בבואת הילה בריקוד עליז לצלילי הגוזלים.
עברו הימים.
אזני הורגלו לשמוע את הציוצים בחלפי מתחת לתיבת הקינון בדרכי אל היער.
ימים ספורים לפני תום הביקור שלי יצאתי אל היער כמדי בוקר אבל כשפסעתי בתוך שביליו עלתה בראשי ההבנה שכאשר פסעתי לפני כמה דקות מתחת לתיבת הקינון-לא היה צליל ציוצים מתוך התיבה.
חזרתי אל התיבה.
היא הייתה דוממת.
יכול להיות שהגוזלים פרחו מן הקן?
הילה אמרה מיד: "קרה משהו"
בתגובה גברית ואבהית מגוננת ניסיתי לשכנע:
"הכל בסדר...כנראה הגיע השלב והם פרחו מן הקן.."
הילה לא התרצתה, גררה סולם מן המחסן וטיפסה עליו וכשהגיעה למעלה והציצה אל הקן הבליחה מגרונה צעקה חנוקה: "אוי לא!"
הבטתי בפנים המתכרכמות שלה ומיד צפו במוחי תמונות מתוך המוני האירועים שנזעקתי לתמוך בה כשאוגרים וחתולים וכלבים בהם טיפלה איבדו את חייהם.
אבל הפעם לא היו חתולים או כלבים וגם לא גוזלים.
"נחש" לחשה הילה, נטועה בראש הסולם.
הרגשתי דקירה מזדחלת אל תוך הלב שלי, אבל הדחקתי אותה.
הדחקה מקצועית שסיגלתי לי כבר בגיל צעיר, כשבמשך שלוש שנים רצופות הגיע בכל שנה מלאך המוות ונטל אחות, אמא ודודה.
הדחקה שהתאפשרה כי תמיד נדרשתי לפעול פעולה כלשהי בעקבות בשורת האיוב שהגיעה במפתיע.
ותמיד קמתי ופעלתי.
גם עכשיו.
הורדנו את תיבת הקינון.
אל תוך הטבעת שבראש התיבה השחלתי ענף ארוך והרמתי את התיבה.
התקדמנו לכיוון היער תוך שאני נזהר לא לטלטל את התיבה ולגרום לנחש להיבהל ולצאת.
30 צעדים והגענו אל היער.
הנחתי את תיבת הקינון על האדמה וחיכינו לראות את הנחש יוצא.
הוא לא שיתף פעולה.
הבטתי פנימה .
הוא שכב שם, מכונס, שחור ושמנמן.
נטלתי ענף קטן ששכב על האדמה ומיניתי אותו להיות "המשכנע".
הענף קיבל את תפקידו בהכנעה, השתחל בעזרתי אל תוך התיבה ודחק בנחש לשנות תנוחה.
הנחש השתכנע.
זחל בחרישיות מתוך התיבה והחליק אל תוך ערמת עלים שכיסתה את האדמה.
השקט שהשתרר ביער איפשר להמון קולות להתרוצץ בתוך הראש שלי:
-"גם לנחש יש זכות לאכול...גם הוא רעב וצריך להתקיים..."
-"יש סיכוי טוב שהגוזלים כבר לא היו שם כשהוא הגיע"
-"איך לעזאזל הוא הצליח לטפס לגובה כזה על עמוד חלק לגמרי?"
-"מה זה משקף לי בחיים שלי?"
השאלה האחרונה הייתה הכי מפחידה.
כל כך מפחידה שסירבתי לעסוק בה.
הסחתי את דעתי ממנה בכל ההסחות האפשריות שיכולתי למצוא בעולם הבלתי נדלה של הסחות.
אבל בלילה היא הזדחלה אל תוך החלומות שלי ויצרה סרטונים שהצליחו להעיר אותי .
קראתי לעזרה את המגינות שלי. אלה שהגיעו אליי ביחד עם יכולת ההדחקה. רוחות אמי ואחותי הבכורה המגוננות עליי.
כשם שעזרו לי בעבר ויצרו סביבי בועה מגינה בלבנון ובעזה ובסביבות לא פחות קשוחות כמו עולמות הבמה והטלויזיה,
גם עכשיו פרשו עלי שמיכת רוגע שאיפשרה לי לנשום סדיר ולהירדם.
חודשיים אחרי שחזרתי לארץ, קיבלתי ציוץ מכיוון הווטסאפ.
"אבא, הניקוי עבד. יש לי תינוק בבטן"
השמחה הגדולה התערבבה בנשימה עמוקה שניסתה להבריח את המחשבות על הדרך הארוכה שיש לאסופת התאים העובריים עד שתגיע להיות ילד בריא עם מערכת חיסון איתנה .
יכולת ההדחקה שלי כבר לא עבדה.
דחקתי את המחשבות אל הרגליים והן שבו וזחלו מאחורי הגב, נאחזות בעורף ונכנסות בחזרה דרך האוזן, זוחלות בין אונות המוח ברחש מאיים.
ודווקא ברגע הזה צמחה בי הבנה.
זה השיקוף! זה מה שהנחש משקף לי!
הוא לא מסמן את מה שקורה או את מה שיקרה.
הוא משקף את הפחדים והחששות שלי.
אלו רק פחדים וחששות. לא מציאות.
ובמשך עשרים השנים האחרונות כבר למדתי איך להתמודד ולגרש פחדים וחששות.
לא הדחקה. עליה גיליתי שהיא אכן עובדת אבל המחיר שלה כבד מדי.
הדרך שלמדתי היא ליצור את המציאות המיטיבה שלי.
קודם לדמיין אותה, ואז להחזיק את התמונה הזו בתוך הדמיון שלי.
בכל פעם שיגיע נחש החששות- לעטוף אותו בתמונה של המציאות המיטיבה העתידית.
ואז גם לצרף פעולות בעולם הפיזי. פעולות שמחזקות את המעטפת הרוחנית והפיזית שלי.
קבלה, נתינה, אהבה.
התחלתי לעסוק בפעולות האלה באינטנסיביות.
ואז- פגישה לא מתוכננת שלחה סיוע מפתיע לפעולות שלי.
ועל זה -בחלק השני של הסיפור- "השמיכה".
חלק שני: השמיכה
אני ישוב על כורסא אדומה, רכה.
אהרון התינוק חולה. מותש מכאבי דלקת האוזניים ושכוב עלי.
ישן.
גופו הקטן שקיים בעולם כבר (ואולי אך ) עשרה חודשים- רפוי, מתמסר לשינה המבריאה.
בחוץ רוח מקפיאה, מולי האח מבוערת ושמיכה של רוגע שרויה על מרחבי הבית.
הוא ישן כך כבר עשרים דקות ולא מראה סימן לשינוי.
אני נשאר באותה תנוחה, חושש לזוז פן יתעורר ובינתיים עוברות בראשי תמונות מהשנתיים שעברו מאז הייתי כאן וצפיתי בתיבת הקינון הומת הפעילות.
-----------------------------------------------------------------
תמונה ראשונה
השישה במאי 1990 . שש בערב. בית החולים אסף הרופא.
אני בחדר לידה עם עם נגה בת זוגי דאז והילה אדית התינוקת שהגיעה לעולם לפני שעתיים ונקראת בשמה השני על שם אמי שעברה מן העולם ארבע עשרה שנים קודם.
אני שחקן צעיר בתיאטרון הקאמרי, נקרע בין הרצון שלי להיות עוד זמן עם המשפחה ובין המחויבות שלי להגיע להצגה "רחם פונדקי" בה אני משחק ומתוכננת להתחיל בעוד מספר שעות בהיכל התרבות בנתניה. המחויבות גוברת על הרגש ואני יוצא לדרך.
מגיע בזמן להיכל התרבות וחמש דקות לפני תחילת ההצגה מגלה שעקב כשל בחשמל של האולם ההצגה מתבטלת.
חנה מרון האגדית-השחקנית הראשית בהצגה-מושיטה אלי בגד תינוקות אדום כמתנה עבור התינוקת ואומרת לי בדיבור האיטי והמרגש שלה- "זו תינוקת עם כוחות! אך יצאה מן הרחם והצליחה לבטל את הצגת "רחם פונדקי" של הקאמרי כדי לקבל את אבא בחזרה"
תמונה שנייה-
סוף הקיץ, 2022 , קריית טבעון.
אני בפגישה עם אורי המטפלת שלי. "ייעוץ ביוגרפי".
כבר תקופה שאני מגלה איתה דרך סיפורי הביוגרפיה שלי את הדמויות השונות החיות ופועלות בתוכי ואת הדפוסים לפיהם אני פועל.
אני מספר על הפחדים שעלו בי בעת הביקור האחרון במרילנד. על תיבת הקינון והנחש.
אנחנו קושרים את הפחדים האלה אל העבר שלי תוך ניסיון להרים את המסך מעל הזיכרונות המודחקים מהתקופה בה מלאך המוות נטפל למשפחה שלי.
עולה לנו הבנה שישנה דמות שהייתה מאוד משמעותית עבורי באותה תקופה ויכולה לסייע בהרמת המסך- המחנכת שלי בבית הספר בכיתות ז'-ט'. מרית שמה.
אני מרגיש בתוכי רצון למצוא אותה מחד ומאידך מרגיש חשש מפני העיסוק בתקופה ההיא .
תמונה שלישית-
סתיו 2022, חוות הנוי בעמק חפר.
בסוף הצגה של "הזמיר וקיסר סין" בה אני משחק, ניגש אלי אחד האבות שהיו בקהל.
"תודה רבה, נהנינו מאוד מההצגה....אתה בטח לא זוכר אותי. הייתי כנראה תינוק בפעם האחרונה שנפגשנו. אני הבן של מרית שהייתה המחנכת שלך."
תמונה רביעית
אביב 2023, קריית חיים. בבית של מרית .
אני יושב לצד עוד שני חברים שהיו איתי בכיתה של מרית. שלושה תלמידים בני 60 מול המורה שלהם, מתרגשים כמו ביום הראשון ללימודים.
אנחנו מספרים לה בקצרה על מה אנחנו עושים. על הזוגיות על הילדים.
אני מעוניין לשמוע ממנה בעיקר על העבר - שבשונה משני חברי- אפוף אצלי בערפל.
יש לי שאלות על אמי ואחותי , על דימונה בשנות השבעים ואיך היא נראתה דרך עיניה של מורה צעירה שהגיעה מקריית חיים עם תחושת שליחות חינוכית.
אני מוכן לשמוע סיפורים, אבל מופתע לקבל ממנה את הסיפור הבא:
"כשאמא שלך חלתה ואושפזה בבית החולים הגעתי לבקר אותה...אני זוכרת אפילו מה לבשתי...זו הייתה חליפת מכנסיים וטוניקה בצבע אדום...וסיפרתי לאמא שלך שאני בהריון ראשון. אמא שלך התרגשה והודיעה לי –"אני מתחילה לסרוג שמיכת צמר שתהיה עבור התינוק ...עד שהוא ייוולד השמיכה תהיה מוכנה..."...אמא שלך המשיכה לסרוג גם כשהייתה מחוברת למסיכת חמצן על פניה והצליחה לסיים תשעים אחוז מן השמיכה לפני שעברה מן העולם...אבא שלך הביא לי את השמיכה ואני מסרתי אותה לאחותי שסיימה את הסריגה והחזירה לי אותה בדיוק בזמן ללידה של בני- אותו אחד שפגשת בהצגה...השמיכה שימשה גם לביתי שנולדה אחריו והיא עדיין שמורה אצלי כאן מכובסת ונקייה. דיברתי עם הילדים שלי וכולנו הסכמנו שכאשר ייוולד הנכד שלך-אעביר לך את השמיכה כדי שתהיה בשבילו."
תמונה חמישית
אביב 2023, קרית טבעון, אצלי בבית.
צילום אולטראסאונד מפגיש אותי לראשונה עם הפנים של העובר ששוחה לו בתוך מי השפיר. קו השפתיים משורטט היטב, העיניים עצומות, קצת מלוכסנות, הידיים מאוגרפות.
אני מביט בצילום מקרוב ואמר לו: מחכה לך. בוא בבריאות. בוא בשלום.
תמונה שישית
סוף יולי 2023. במכונית שלי בצד הכביש בין קריית חיים לקרית טבעון.
אני מביט בשקית שנמצאת על המושב לידי.
בתוכה השמיכה.
קיבלתי אותה לפני כמה דקות ממרית אבל לא רציתי לפתוח את השקית.
רציתי פגישה פרטית עם השמיכה.
חשבתי שהרגע יהיה נכון כשאגיע הביתה, אקח אותה ליער ושם אפתח.
אבל באמצע הדרך בעודי נוהג על הכביש שלחה השמיכה מבעד לשקית גלים שהצליחו לחדור את עורי ולדחוק בכל התאים שלי-עכשיו. זה הזמן.
עצרתי בצד הדרך והנחתי את השקית על ברכיי.
בעיניים עצומות שלפתי אותה אט אט.
מבעד לריח הכביסה העכשווי התגנבו ריחות אחרים, ריחות מפעם... מזמן אחר, ועל גבם נישאו תמונות ילדות: הפלגה משפחתית על ספינה בכינרת, בילוי של שבת קיצית בבריכה בדימונה, עוגת קומות עם קצפת שאמא אפתה לבר מצווה שלי, בקבוק סיפולוקס מוזג סודה לכוס יין לבן בידו של אבי, תמונת רגלי האורחים כשאני מסתתר מתחת לשולחן ליל הסדר ...
פקחתי את העיניים. הן היו רטובות, אבל מבעד לטיפות הצלחתי להבחין בשמיכה.
שמיכה לבנה, סרוגה במרווחים גדולים, פרושה על רגליי.
מחר אטוס לארצות הברית.
תמונה שביעית
אוגוסט 2023 . פיסת אדמה בלב נחל רדוד זורם לאיטו, מרילנד, ארצות הברית.
על מחצלת שוכב אהרון גבריאל בן שלושת החודשים, מביט אל השמיים.
הילה ואני עומדים לידו , מכינים את המקום לטקס.
טקס טיהור וחיבור.
טיהור של השמיכה מכל רגש או ישות שליליים שנאחזו בה מאז נסרגה לפני ארבעים ושבע שנים, חיבור אל האהבה הראשונית שנטמנה בה על ידי אצבעות אמי.
עשן מצרור מרווה מטהר את השמיכה, מי הנהר השקופים שוטפים אותה.
-----------------------------------------
עברה שעה. אהרון גבריאל עדיין ישן עלי שינה עמוקה . התמונות ממשיכות לחלוף בראשי..
תמונה שמינית
אתמול, בחדר המגורים בבית של הילה וניק, מרילנד
בעידודה והמלצתה של הילה אני צופה בהנאה גדולה על גבי המסך שמעל האח בסרט בו לא צפיתי מעל 20 שנים -"מרי פופינס".
לקראת סוף הסרט שר מנקה הארובות אל אביהם של שני הילדים.
הוא שר באנגלית אבל המילים נוגעות לי בלב ואני מריץ את הסרט לאחור ומתרגם אותן בראשי:
"...הילדות חולפת כמו חול דרך מסננת,
ובחטף הם כבר בוגרים ומתעופפים להם,
וכבר מאוחר מכדי לתת..
רק כף של סוכר שתעזור לבלוע ת'תרופה,
לבלוע ת'תרופה..."
ואני חושב לי-
היקום יודע לדבר לא רק דרך ציפורים ונחשים...גם דרך סרטים....
השמיכה הסרוגה מונחת על הספה, משחררת לחלל החדר גלים של הגנה ורוגע.
אהרון מתעורר. מביט בי, מחייך ויורד אל הרצפה. שנינו על השטיח .
הוא מוביל בזחילה למסע שיטוט וגילוי ברחבי הבית.
אני על שש, זוחל אחריו.