top of page

הציור הראשון ש(רכשתי)לי

לפני שבוע, בפעם הראשונה בימי חיי, רכשתי ציור.

הרכישה הזו גרמה לי לחשוב –"איך זה שזו הפעם הראשונה שלי?"

הסיבה לרכישה הזו הייתה לי ברורה, ואספר אותה בסוף.

אבל למה לא רכשתי ציור עד היום ?

בחיפוש אחר התשובה הזו נזכרתי בסיפור משפחתי מכונן ששמעתי מאבא שלי.

אני יודע שהסיפור נשמע דמיוני, אבל אבא שלי לא היה גוזמן וכל הסיפורים שסיפר לי והזדמן לי לבדוק אותם- התבררו כנכונים.

אז זה הסיפור:

לסבא שלי קראו בלה פוליצר.

כן, בהונגריה-"בלה" זה שם מקובל לגבר .

"פוליצר" זה על שם הכפר "פוליץ" שנמצא בצ'כיה, אבל זה נושא לסיפור אחר...

אז בלה פוליצר נולד ב1893. במלחמת העולם הראשונה הוא היה סמל בצבא האוסטרו הונגרי שהבין מהר מאוד שאם יישאר בחזית-הסיכוי שלו להמשיך את השושלת המשפחתית יהיה קטן מאוד.

אז כשבלה פוליצר נפצע מנתז כדור שחתך לו את תנוך האוזן הוא ניצל את ההזדמנות וביקש מהחובש לעטוף לו בתחבושת את כל הראש. המראה הזה של ראש חבוש בתחבושת לבנה איפשר לו בהמולת המלחמה להיחשב כפצוע קשה ולהתפנות לבית חולים עורפי.

משם הוא כבר המשיך בכמה פעולות שניצלו את השליטה שלו בשפות וסידרו לו שיחרור מוקדם וקבלת תפקיד של פקיד בנק.

אבל פוליצר היה שם מאוד מזוהה שחשף אותו כיהודי, עובדה שהורידה את הסיכויים שלו לקבל את העבודה בבנק. אז הפעם ללא נתז של כדור, בלה ניצל את החיבה שלו לצייר ההונגרי המפורסם ברטלאן פור, חתך שתי אותיות מ"פוליצר", ושינה את שמו ל "בלה פור"- שם הונגרי אסלי.

העבודה הנינוחה כפקיד בנק בבודפשט איפשרה לו להתרועע עם אמנים מקומיים וסחרי אמנות ואפילו לרכוש כמה ציורים.

באחד מבתי הקפה בבודפשט הוא פגש סוחר אמנות שהציע לו לרכוש שני ציורים אבל המליץ במיוחד על ציור אחד-

"תשים לב לצייר הצעיר והלא מוכר הזה..."

סבא שלי התלבט בין שני הציורים -

"אני לא אוהב את הקישקושים האלה..." הוא אמר והצביע על הציור השני-

"תן לי את הציור היפה הזה של מדניאנסקי...זה צייר אמיתי...תראה איזה יופי של נהר הונגרי "

סוחר האמנות הכניס בחזרה לתיק את הציור של הצייר הלא מוכר ואמר לסבא שלי-

"חבל...זה באותו מחיר... אני דווקא חושב שהיה כדאי לך לקנות את הציור של

הצעיר הזה- פאבלו פיקאסו...אבל גם מדניאנסקי זה יפה מאוד"

וכך נשאר עד היום ברשות המשפחה שלנו הציור היפה של מדניאנסקי עם הנהר ההונגרי.

אבל לסיפורים אמיתיים יש יכולת לשחזר את עצמם בתוך המשפחה, ובמהלך החיפוש שלי אחר התשובה לחידת "הפעם הראשונה שרכשתי ציור" הגיח לו ממעמקי הזיכרון עוד סיפור שקשור בציור.

ב1985 הייתי סטודנט למשחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.

גרתי בדירה שכורה עם עוד שתי שותפות ברח' בר כוכבא בתל אביב.

זה היה בית ישן עם מבנה מענין. הוא שכן בעיקול של הרחוב והאדריכל עיצב את פינת הבית באופן מעוגל. החדר שלי שכן בפינה המעוגלת הזו והייתה לו מרפסת שצפתה אל הרחוב.

לקראת סוף השנה הראשונה בה גרתי בדירה סיכמתי עם בעל הבית שאמשיך לשנה שנייה , אבל כמה ימים לאחר הסיכום הוא הופיע בדירה יחד עם איש גדול מזוקן, לבוש ברישול-עם מכנסיים קצרים, חולצה קצרה מחוררת ומעוטרת בכתמי צבע וסנדלים.

ידעתי מי האיש הזה כי בלילות עבדתי כשומר לילה במוזיאון תל אביב לאמנות, והיצירות שלו היו תלויות במוזיאון.

זה היה הצייר מנשק'ה קדישמן.

אז קדישמן ובעל הבית סיירו בחדר שלי. קדישמן התפעל מהבית ואמר לבעל הבית-

"אני לוקח".

בעל הבית חייך ונראה מאושר מהדייר החדש והמפורסם אבל קדישמן, שהרגיש את המבט העצוב שלי מדגדג לו בשיפולי הגב, הסתובב אליי ואמר –

"שלא תרגיש שנישלתי אותך מהדירה, אני אפצה אותך....יש לך דף נייר?"

על דף הנייר שהגשתי הוא שירבט רישום באמצעות חתיכת פחם שהוציא מכיס המכנסיים, חתם עליו והגיש לי-

"הנה, פיצוי שווה?"

הנהנתי בחיוך וחשבתי שהשירבוט אולי לא נורא יפה, אבל חינני, ובכל זאת של קדישמן, עם חתימה...

הציור הזה נשמר אצלי לא ממוסגר, בין כמה ספרים גדולים, כדי שלא יתקמט.

אחרי כמה שנים וכמה דירות שעברתי מאז וחתונה אחת בה התחתנתי עם נגה, חשבתי שהגיע הזמן למסגר אותו, אבל לא מצאתי אותו.

שאלתי את נגה אם ראתה ציור בפחם על דף נייר.

"אהה...הקישקוש הזה? כן...לפני כמה זמן עשיתי סדר וזרקתי אותו...מה זה היה? משהו חשוב?"


אני לא יודע אם הסיפורים האלה הם הסיבה שלא רכשתי ציור עד היום.

אולי זו העבודה כשומר לילה בין הציורים במוזיאון תל אביב שנקשרה לי לעייפות גדולה והרחיקה אותי מאמנות הציור...

אבל את הציורים של שימי שיידר אהבתי מהרגע הראשון שראיתי אותם תלויים

ב"מומוס-בית התה והחומוס".

הפשטות הצבעונית שלהם, נושאי הציור שהיו תמיד מתוך הסביבה של טבעון והאנשים שלה גרמו לי תמיד לחייך כשראיתי אותם.

וכשבשבוע שעבר שימי פרסם שהוא הכין סידרה של ציורים על שקי קפה מקפה אנין, ראיתי את הציורים בפייסבוק והבנתי שאני כבר לא יכול להתחמק..

גם ציור של שימי וגם על שק קפה ממנו אני שותה כל יום אחרי הסיאסטה...מתקרב לו רגע מכונן...הרגע שבו ארכוש ציור....

חשבתי להתקשר אל שימי ולשאול מתי אפשר לבוא אליו, אבל היו לי המון עיסוקים עם הצגות הסתיו והרגע המכונן הזה הלך והתפוגג.

הרגע הזה הגיע באופן לא צפוי...

הלכתי למכולת בשכונה עם סל הנצרים שמשמש לקניות.

בצמוד למכולת שוכן "קפה אנין", וליד השולחן מחוץ לבית הקפה ישב לו שימי , עם כוס קפה לפניו וערימת שקי קפה ריקים ומצויירים לידו.

שימי חיבק אותי "איזה סל מגניב" הוא התמוגג ושלף טלפון כדי לצלם את סל הנצרים שלי.

שימי בדרך כלל חיבק אותי בכל פעם שבאתי לאכול חומוס, אבל הפעם זה היה חיבוק של לפני פרידה ארוכה-שימי נוסע לגור באירופה.

הצצתי אל ערימת השקים המצויירים וידעתי שזו כנראה ההזדמנות האחרונה שלי לרכוש את הציור הראשון שלי.

דיפדפתי בין השקים בזמן ששימי חיפש זווית טובה לצילום שלי ושל סל הנצרים.

שני ציורים נגעו לי ללב במיוחד.

איש על חמור בציור אחד,

וואן צהוב עם איש לידו בציור השני.

כמו סבא שלי, התלבטתי בין שני ציורים.

מהציור של האיש על החמור עלתה בדידות לירית.

מהציור של הוואן הצהוב עלתה הבטחה להרפתקאה שמחה.

בחרתי בציור של הוואן הצהוב.

עכשיו הוא תלוי אצלנו במטבח, מעל פינת האכילה.



9 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page