top of page

סיפור שקרה באמת -על סתימה, ניקוז וחיבור

עודכן: 21 בנוב׳ 2022


ערב חג סוכות תשפ"ג, 2022. השעה 16:30.

שיעור היוגה של יום ראשון אחר הצהריים שלילה מלמדת אצלנו בבית מתחיל בדיוק בזמן.

בדרך לאימון ריצה אני עובר בחצר האחורית של ביתנו, מבחין בשובל דק של מים היוצאים מתוך מכסה בור הביוב.

אני מנסה להתעלם מהזרזיף כדי לא לפגוע באימון שתכננתי, אבל מישהו בתוכי קורא לי:

"הלו!, זרזיף אחר הצהריים יכול ללבוש צורה של נהר גועש עם ליל..."

אני מכיר את הבור הזה ...זה בור ביקורת למי הביוב שמשמש רק את הבית שלנו והבית הדו משפחתי הצמוד אלינו. לפני שנתיים הוא נסתם ועקבתי אז בעניין אחרי הפעולות שעשה האינסטלטור שהגיע בכדי לפתוח את הסתימה .

הידע שרכשתי בצפייה ההיא לפני שנתיים, מעודד אותי לפעול.

אני מתעלם מקריאות המחאה של המישהו בתוכי שרוצה את האימון ופונה להקשיב למישהו האחר, זה מקריאת האזהרה:

"פתח את הבור, תראה מה המצב, אולי תצליח לתקן בעצמך ותספיק לאימון הריצה עוד לפני החושך.." אני אומר לעצמי תוך שאני לובש בגדי עבודה כהים, נועל נעליים גבוהות וכפפות, נוטל את המכוש וניגש אל הבור.

מכסה הבטון העגול כבד מאוד. אני דוחף את קצה המכוש אל לולאת הברזל שבראש הבור ובמאמץ קל מצליח להסיר את המכסה ממקומו.

המראה שמתגלה לי משתיק באחת את הקול שקרא לתיקון עצמי:

הבור עולה על גדותיו בנוזלים, בהמוני מגבונים לחים ובשרידים אנושיים .

אני מבין מייד- הבור נסתם בגלל המגבונים הלחים.

אנחנו לא משתמשים במגבונים כאלה ולכן המקור יכול להיות רק השכנים הצמודים.

אני ניגש אל השכנים כדי להודיע על הסתימה ולפעול יחד לתיקון שלה.

השכנים שלנו מנהלים אורח חיים חרדי ואני יודע שהם ודאי בהכנות לחג שאמור להיכנס בשעה הקרובה. הקולות בתוכי שוב מתעוררים לוויכוח...

קול א': "בעצמך שמעת איך כל היום הם היו עסוקים בניקיונות והכנות לחג ועכשיו רגע לפני כניסת החג תבוא ותפריע? שחרר אותם מזה ותפתור בעצמך..."

קול ב': "דווקא בגלל החג, אני בטוח שהם לא ירצו להישאר בחג עם ביוב סתום ללא אפשרות של ניקוז...ובכל זאת חשוב שהם ידעו על החלק שלהם במצב שנוצר".

והנה מפציע קול חדש-

קול ג':" כבר כמה חודשים שאתה אומר לעצמך שאין לך ממש קשר עם השכנים חוץ מברכות שלום מקריות ברחוב, ושאתה צריך למצוא משהו לעשות יחד איתם...הנה הזדמנות לקשר-בעיה משותפת שאפשר לפתור יחד..."

אני דופק בדלת ושומע "כן" בשישה קולות ילדיים. פותח את הדלת ורואה את כל הילדים יושבים יחד, לבושים בבגדי חג, לידם שולחן עם חלות מכוסות בד לבן ונרות מוכנים להדלקה.

הם בוהים בי בפליאה.

"איפה אבא"? אני פונה ישר לעניין וכולם יחד מפנים את הראש וקוראים: "אבא".

השכן מגיח מתוך הבית .

"הביוב המשותף שלנו סתום" אני מדווח והשכן סוגר את הדלת מאחוריו כדי לא לערב את הילדים בענייני החולין המאיימים על שלוות החג המתקרב.

הוא מביט בדאגה בשעון ..."יש לך אינסטלטור?" הוא שואל

אני לא מצליח להעלות בזיכרון מישהו כזה והשכן שולף טלפון קטנטן ושחור, ומחייג-

"יש לך אינסטלטור ?" הוא שואל את הצד השני בלי גינוני שיחה ...."ג'מיל? יופי! מה המספר?"

ביד השנייה הוא מחפש משהו בכיס, אני רואה שהעיניים שלו במצוקה...

"רק רגע....אין לי איך לרשום את המספר..." הוא אומר אל הטלפון ואני מתערב בשיחה-

"תגיד לי את המספר, אני אזכור". הטלפון שלי לא עלי ואני סומך על הזיכרון שלי שיחזיק את המספר במשך שתיים שלוש דקות עד שאגיע אליו.

אני רואה את הספק בעיניים של השכן וגם את ההחלטה שלו לסמוך עלי והוא מקשיב לטלפון שלו ואומר לי-"אפס חמש שתיים שלוש שלוש ארבע....

אני עוצם את העיניים כדי לשמור את צורת המספר בזיכרון ורוצה כבר ללכת כדי לא לאבד את הצילום אבל השכן עוצר אותי-

"החג נכנס ברבע לפני שש...אני מבקש שהוא יסיים את העבודה לפני כניסת החג...זה ממש חשוב לי...כי אם הוא לא יכול, אז רק אחרי החג..."

אני רואה איך תוך כדי שהוא מדבר הוא מבין שזה לא באמת אפשרי להשאיר את הביוב סתום עד אחרי החג....אולי אפשרי -אבל מאוד מאוד לא נעים.... שנינו משאירים את ההבנה הזו לא מדוברת ואני מזדרז ללכת אל הטלפון שלי כדי לא לשכוח את המספר של ג'מיל והשכן קורא אחרי- "תעדכן אותי מה קורה".

בדרך אל הטלפון הקולות בתוכי מתחילים להתווכח-

קול א: "יש עכשיו שיעור יוגה, החלונות פתוחים, בור הביוב נמצא כמה מטרים מהחלונות...אם ג'מיל יבוא עכשיו זה יהרוס את השיעור...האינסטלטור ידבר בקול רם, ירעיש עם ניקוי הסתימה, בטח ישתמש באיזה מכשיר חשמלי...עדיף לבקש ממנו שיבוא כשהשיעור יסתיים-בשעה שש".

קול ב': " החג נכנס ברבע לשש, השכן ביקש וראית שזה ממש חשוב לו..."

קול ג':" סליחה שאני מתערב, אבל זו בדיוק ההזדמנות שחיפשת לשיתוף פעולה עם השכן...אז תבקש מהאינסטלטור שיהיה בשקט והכל יהיה בסדר"

האינסטלטור ג'מיל נשמע רגוע כשהוא אומר לי:

" אני יכול להגיע תוך חצי שעה...מסיים תיקון בקרית עמל ובא אליך"

"מצויין" אני עונה לו " תתקשר כשתגיע לכיכר בשכונה, אני אצא אליך"-ככה אני מוודא שאצליח להסביר לו עוד לפני שהוא נכנס שהוא צריך לשמור על שקט.

אני מחכה ליד הבור, מקווה שהנזילה לא תתגבר ותהפוך לשיטפון.

הבור משתף פעולה, שומר על רוגע חגיגי.

בחמש וחמש דקות מתקשר השכן-

" מה קורה? הוא הגיע?"

"עוד לא" אני עונה "אתקשר אליו לבדוק"

אני מחייג-

"שלום ג'מיל, מתי אתה מגיע?"

"גמרתי. אני אוסף עכשיו את הכלים ומגיע" הוא עונה ברוגע.

אני מתקשר לשכן-

"הוא תיכף יוצא מקרית עמל" אני מדווח.

"אוי...טוב, אין ברירה, החג נכנס תיכף...בוא נעשה את זה בעצמנו...אני בא אליך...להביא משהו?"

אני נזכר בפתגם- "היזהר במשאלותיך- הן עלולות להתגשם" ...כשרציתי שיתוף פעולה לא דמיינתי פינוי של בור ביוב, אבל זה מה שהיקום מזמן לי עכשיו....

"אם יש לך שקיות פח חזקות – תביא איתך, אני אביא כפפות חד פעמיות"

אני ניגש לחכות לשכן ברחוב כדי לעדכן אותו שכדי לשמור על שקט נצטרך לפנות את הבור בלחישות. הוא מגיע בריצה בהולה, עם שקיות פח גדולות וחזקות, לבוש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים.

"אתה לא רוצה להחליף לבגדי עבודה?" אני שואל אותו בלחש

"אלה בגדי העבודה שלי" הוא לוחש בחיוך.

אנחנו עומדים לרגע מול הבור העולה על גדותיו, ללא מילים, הלומים אל מול המראה הלא נעים..

ואז מתחילים לפנות מהבור את אינספור המגבונים.

אני מתלבט בין-

קול א: "תתקשר לג'מיל ותגיד לו שלא יגיע...חבל על הכסף.."

קול ב: "ואם לא תצליחו לפתוח את הסתימה? עדיף שיבוא"

אני מסתכל על השעון-כבר חמש עשרים וחמש...אנחנו ממשיכים לפנות מגבונים אבל מפלס המים לא יורד ואני מבין שצריך לעשות משהו אחר... אני מביא מקל מטאטא-

"תעלת הניקוז נמצאת כאן" אני לוחש לשכן תוך שאני מנסה להגיע אל התעלה שבתוך הבור עם המקל ולשחרר את הסתימה, אבל לא מצליח.

מרגיש בתוכי את המתח שלי שמא אנחנו מפריעים לשיעור היוגה מתערבב במתח של השכן על כניסת החג הממשמשת ובאה.

השכן נוטל ממני את המקל ומנסה להגיע אל תעלת הניקוז.

אני נוטל את הטלפון ליד, מחכה שג'מיל יתקשר ואני אענה לפני שהצלצול יפר את השקט.

ואז...

נשמע צליל-

בלופ!

הבור מתרוקן במהירות מכל הנוזלים שזורמים דרך תעלת הניקוז שמקל המטאטא המשוכלל הצליח למצוא דרכו אליה בהדרכת ידיו של השכן.

הבטתי בשעון- חמש שלושים וחמש.

"אני אסתדר מכאן והלאה" חייכתי בלחש לשכן שענן של רווחה ריחף מעל ראשו אבל המחשבה על החג שנכנס בעוד עשר דקות ועל המטלות שיש לו להשלים עד אז לא אפשרו לו לחייך.

אני לעומת זאת שמעתי את שיעור היוגה ממשיך ברוגע מעבר לקיר ומבעד לחלון הפתוח וחייכתי בהקלה.

השכן יוצא בריצה ואני משלים את הפעולות האחרונות לניקוי הבור- איסוף השאריות, שטיפה בצינור, סגירת הבור במכסה הכבד,

ואז....

בדיוק ברבע לשש הרמקולים הגדולים פוצחים בשיר שמחריש כל צליל אחר ברחוב:

"ושמחת בחגיך- והיית אך שמח" רועמים הרמקולים והצלילים ממלאים כל גומחה וכל פתח בשכונה.

אלה הרמקולים שהציב שכן אחר, מהצד השני של הרחוב, ודרך שני שירים שמושמעים מדי יום שישי וימי חג מתבשרות השכונה וסביבותיה על רגע כניסת השבת והחג.

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח ..." מצטרפות בשירה ליילה ותלמידות שיעור היוגה תוך כדי ביצוע תרגילי היוגה וחיוך ההקלה שהיה עדיין על הפנים שלי- גדל לחיוך רחב,

ואז...

מצלצל הטלפון שלי.

"ג'מיל האינסטלטור" מודיע לי הצג.

"איי! שכחתי להודיע לו שלא יבוא..." החיוך על הפנים שלי מתעוות להבעה של פספוס.

אני מתרחק מאזור השיעור ועונה לטלפון-

"הלו"

"זה ג'מיל" אני שומע את קולו מנסה להתגבר על קול הרמקולים "אני ליד הכיכר"

"אני ממש מתנצל ג'מיל..." אני אומר לטלפון "אבל..."

" אני לא שומע אותך" צועק ג'מיל "יש כאן איזה מוזיקה חזקה..."

"כן, אני יודע" אני מנצל הפוגה קלה בשיר "אני מתנצל אבל לשכן היה חשוב שנגמור לפני כניסת החג אז עשינו את זה לבד...סליחה"

"אין בעיה" צועק ג'מיל על רקע צליליו האחרונים של השיר, " זה היה בדרך שלי ממילא...חג שמח"

השקט חוזר לשרות על השכונה לשתי דקות ואז...

"זה היום עשה השם, נגילה ונשמחה בו" חוזרים הרמקולים לכתוש בשיר קצבי את השקט של השכונה וחודרים אל תוך שיעור היוגה שנמצא בדיוק בשלב של התרגיל בו התלמידות יושבות על הברכיים עם זרועות מונפות אל על, ידיים משולבות ובנשימות אש קצביות שרות את המנטרה-

"סאט נאם"( אני האמת, האמת בתוכי).

אני שומע שהקצב של ה"סאט נאם" הוא בדיוק אותו קצב של השיר ברמקולים....

"סאט-נאם-זה-היום-עשה-השם-סאט-נאם-נגילה-ונשמחה-בו-סאט-נאם"

צלילי השיר נמוגים,

צלילי הסאט נאם מסתיימים זמן קצר אחריו ותלמידות היוגה שוכבות על המזרנים להרפיה של סוף השיעור.

בשש מסתיים השיעור.

תלמידות היוגה יוצאות בחיוך קורן אל בתיהן.

אני שואל את לילה-

"הפרענו לכן עם התיקון?"

"לא שמענו כלום....מה תיקנת?" היא עונה.

השקט מתפשט על השכונה.

מתוך הסוכה של השכן נשמעים קולות המשפחה, שרים את תפילות החג.

כך בדיוק זה היה.

חג שמח.

(שמו של השכן לא הוזכר כדי לשמור על פרטיותו)



17 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Kommentare


bottom of page